מנחה חריבה שז

והחרם תחרימם, ואין זה בגדר איסורים שווים ועיין בטורי אבן מגילה דף ג' מש"כ בענין הואיל עיי"ש היטב ודו"ק וגם עיין ברש"ש מגילה שם מה שמחדש בזה ובמק"א דחיתי כל דבריו ואכמ"ל בזה, ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' ל' במה שהעתיק דברי הראב"ד בפי' למס' תמיד יעו"ש ויל"ק דברי התוס' וקצרתי, שו"ר ההערה הראשונה שלי בדברי המ"ק בשם המקנה קדושין כ"א עיי"ש וכן רמז לדברי הט"א ואינו מבין מה שהביא בשם המקנה ומה שכתב הוא שליט"א דהואיל ואישתרי אישתרי היינו הלאו דלא תתחתן עיי"ש הלא הלאו הוא דוקא דרך חיתון ולא בביאה בעלמא והתוס' כאן לא הזכירו אלא הלאו דלא תחיה כל נשמה ולא הזכירו כלל הלאו דלא תתחתן, שוב עיינתי במנ"ח מצוה תכ"ז ומצאתי שהביא שם בשם הא"מ סי' ט"ז דמביא שיטות הראשונים דבגיותן חייב על הביאה לחוד בלא קדושין משום לאו תתחתן יע"ש וא"ש ובזה א"ל קצת במה שהקשו התוס' לר"ש דאמר מקבלין אותן ואינם בכלל לא תחיה למ"ל קרא ושבית שביו לרבות יפ"ת וכו' עי"ש דא"ל דאף דלא הוי בכלל לא תחיה, מ"מ הוי בכלל דלא תתחתן ע"כ צריך קרא לרבות יפ"ת של ז' עממים וכפי מש"כ במ"ק עיי"ש דלא שייך כאן הואיל ואישתרי, וי"ל, ודע דמש"כ התוס' דהותר איסור נכרית דקנאין פוגעין בו, הנה אף שזה דוקא בפרהסיא בפני עשרה מישראל או יותר ה מכאן ראיה דאף בצנעה הוא בר כרת ומלקות עיין ברמב"ם בספר המצות באריכות ובמפרשים שם מצות ל"ת תכ"ז, וברמב"ם פי"ב מא"ב דין ו' ז', גם י"ל דבמלחמה ושביה הוי כפרהסיא דהכל יודעין וכו', עוד כתב הרמב"ם שם דישראל הבא על העכו"ם וכו' ואפי' קטן בן ט' שנים וכו' ה"ז נהרגה מפני שבא לישראל תקלה על ידיה וכו' עי"ש ובהרב המגיד שם, ואינו מבורר לי אם פסק זה של הרמב"ם הוא אף בצנעה או דוקא בפרהסיא, ועכ"פ לפי דברי הרמב"ם מצינו דגבי יפ"ת הותר נמי חיוב זה של הריגתה דכיון שהותר אצלו לא הוי תקלה כמובן, ובזה י"ל קצת ההערה שלי הנ"ל על התוס', דלפי מאי שכתב המקנה דקושית התוס' הוא לרב שם דקאמר דכהן מותר אף בביאה שניה משום הואיל ואישתרי אישתרי יע"ש, וא"כ לגבי ביאה שניה מצינו כבר שהותר מין איסור זה של נטילת חיותה דבאמת היה צריך להורגה תיכף ולא יהני גירותה כלל, אלא שהתורה התירתה וכיון שהותר להחיותה משום תקלת הביאה ה"נ הותר להחיותה נמי משום איסור דלא תחיה כל נשמה דג"כ הוי מעין איסור זה של הבאת תקלה והוי כעין מסוג אחד, ויש לדחות ולא באתי אלא לחדות בפלפולא של תורה דגם קב"ה חדי בה, ובהיותי בזה אזכיר מה ששמעתי באלה הימים בסדר היום פרשת פנחס מפי הגאון המפורסם וכו' מהרי"ח זאננפעלד שליט"א דבר נחמד לתרץ דיוק הכתובים בסדר פנחס דבפסוק י"ד כתיב ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית וגו' הנה כתוב כאן ,את המדינית' וגם לכאורה ח"ו מיותר הוא, ושם בפסוק ט"ו אמר ושם האשה המכה המדינית וגו' ולא כתיב את איש הישראל וגו', ואמר הנ"ל שעם הרמב"ם הנ"ל ניחא דגבי דידיה הוא פשוט דדוקא בשעת מעשה אבל פירש אינו חייב כלום, ולכך דוקא בשעה „שאת המדינית” הוכה, (וכן ראיתי במלבי"ם שם שכתב כזה ולכך כתוב המוכה אשר הוכה את המדינות דדוקא בהיותם דבוקים יחד וזה נעשה ע"י נסים ואם לא היה מכהו בשעת מעשה היה מתחייב מיתה עי"ש) אבל גבי דידה לא בעינן בשעת מעשה אלא אפילו אחר שפירשה חייבת הריגה שהיא הלכה קבועה לדורות ובפרט אז נהרגו אפילו אלו שהיו רק ראויות לזנות ועיין שם בהמגיד מה שמשיג על הרמב"ם ולכך לא כתיב אצלה את זמרי בן וכו' וא"ש אליבא דכ"ע – ודע דהעיר המנ"ח שם ס' תכ"ה דהריגת של ז' עממים היה ע"י סייף עיי"ש, מהגמ' דסנהדרין דס"ג גבי מכשפה ומדברי ר"י שאמר אין להם תקנה אלא שריפה, משמע דבכל מיתה הוא, ואפשר שזה טעם הר"מ שלא הביא זה עיין שם במנ"ח וקצרתי ועיין בתוס' שאנץ שהקשה לר"י דאמר דנצטווה להחרימם כל הכנענים שבחו"ל למ"ל קרא דלא תתחתן בם ת"ל מלא תחיה כ"נ וי"ל דאיצטריך כגון אותם שלא יוכלו להחרימם כדאיתא בספר שופטים וכגון הגרגשי שפנה והלך לו עכ"ל, ועיין תוס' מגילה י"ד ע"ב דיש מפרשים שר"ל שלא הוזהרו על לאו זה דלא תתחתן עד לאחר שנכנסו לארץ וכו' זה איני וכו' יע"ש אלא שיל"ע קצת על דברי התוס' שאנץ דמה לי אם פנה לו, מ"מ כשבא לידינו וישנו במציאות הלאו דלא תתחתן, אז מצווה בלאו דלא תחיה כל נשמה, ואפשר לומר לפי מה שכתב החינוך במצוה תכ"ה ועובר ע"ז ובא לידי אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו בטל עשה וכו', וא"כ בגוונא שמסתכן בדבר שאין עליו חיוב דלא תחיה אז ישנו לאו דלא תתחתן בם, ועיין במנ"ח שם שהקשה ע"ז דמצוה זו דהתורה צותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך על הנס ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה וכו' עכ"ל, ויש לחלק בפשיטות בין דרך מלחמה של הציבור שעכ"פ ברור שיכניעו וישמידו אותם כליל, בין כשבא לידו אחד מהם, דמה בצע שיהרוג אותו, ויסתכן נפשו אחד כנגד אחר וז"פ, – גם יש לעיין בלשון התוס' בע"ז כ' ע"א ד"ה דאמר קרא וכו' ואי"ל דכיון דבשעת כיבוש קיימי בלא תחיה שלא בשעת כיבוש קיימי באיסור כריתות ברית וכו' עיי"ש דאטו שלא בשעת כיבוש ליכא אזהרה דלא תחיה וכמו שכתב החינוך הנ"ל, וא"ל כשחזרו בתשובה אח"כ ובכנענים שבחו"ל ויל"ע, ולא נפנתי כעת (מש"כ לעיל לענין פרהסיא