מנחה חריבה ל

שם בתוס' ד"ה האומרת וכו' אי קשיא בשלהי מס' נדרים וכו' דרב ששת אומר אוכלת בתרומה וכו' תריץ דהכא מיירי אחר קינו וסתירה דרגלים לדבר אפילו ר"ש מודה והכי מפרש לה בירושלמי ע"כ. עיין בתוס' שאנץ ז"ל שדבריו מעורבין בקושית הירושלמי הן מכתיבה ממשנה דלקמן דשוברות כתובתה והן מאיסור אכילת תרומה יע"ש. ועוד תירץ דהא דקאמר התם דמותרת לאכול בתרומה היינו לרב ששת משום דמיירי באונסין. דאשת כהן דלא שכיחי אבל הכא מיירי ברצון דכיון שקינא לה ונסתרה א"כ נבעלת ברצון ומ"ה אמרינן דאסורה לאכול בתרומה, ע"כ. נשמע מדבריו דבטוענת ברצון זינתה יותר נאמנת לומר טמאה אני לך וכמ"ש התוס' בכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל וכו' כתבו דהיכי דנוטלות כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא דיוצאה בלא כתובה אם טוענת מאיס עלי) לא נאמנת ולא אמרינן דעיניה נהנה באחר יע"ש במה שהקשו מסוף נדרים וא"כ ה"נ באומרת ברצון דמפסדת כתובתה נאמנת לומר טמאה אני לך. ומהתוס' דכאן לא משמע כן וצע"ק. ומדברי התוס' שאנץ דכתב דכיון שקינא לה ונסתרה א"כ נבעלת ברצון' נוכל גם לפרש כן תירוץ הירושלמי דרגלים לדבר. היינו שזינתה ברצון ומפסדת כתובתה אבל עיקר חסר מן הספר. אבל יש לומר דכיון דגם בלא אמירתה הרי ג"כ כבר כתובתה בספק ואם היה כל העכבה ממנה הרי לא נוטלת כתובתה כלקמן נ"ד ע"א. א"כ אפשר דלא מהני אמירתה שזינתה ברצון. אבל בעלמא לא ואינה מפסדת כתובתה ברצון. אבל מגמרא דנדרים שם דף צ"א מוכח דלמשנה אחרונה גם ברצון אינה נאמנת ועיניה נתנה באחר. דקאמר התם ואמרית ליה מתני' היא האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי עסקינן אלימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה וכו'. משמע דלולי זה הוא דמשנה מיירי באשת ישראל וברצון ואפ"ה למשנה אחרונה אינה נאמנת ולמשנה ראשונה נאמנת וכמבואר מהירושלמי כאן שהקשו דע"כ אתייא משנה דהכא כמשנה ראשונה ולא כמשנה אחרונה דאינה נאמנת והכא הרי איירי ברצין וא"כ אפילו כמשנה ראשונה לא אתיי' וע"כ דנאמנת למשנה ראשונה. ולמשנה אחרינה אינה נאמנת אפילו ברצון משום דעיניה נתנה באחר. אם לא היכי דאיכא רגלים לדבר כמו שמשני בירושלמי בתוס' כאן. ועיין בתוס' שם בכתובות דמסקי על ההיא דסוף נדרים דלא מיירי באומרת טמאה אני לך ואיתתא שריא דקאמר היינו לבועל וכו' וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך אין נראה כלל להתירה מטעם דאירכוסי הוי מירכס כיון דשוויה נפשיה חתיכא דאיסורא. ע"כ והקשה במהרש"א הא אמרינן למשנה אחרונה דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דעיניה נתנה באחר ולא אמרינן דשווי' נפשיה חתיכה דאיסורא ואין סברא לחלק בזה בין אשת כהן לאשת ישראל עכ"ל והנה הסברא לחלק הוא משום מה שכתבו שם התוס' מקודם דהיכי דמפסדת כתובתה נאמנת. וא"כ באשת ישראל נאמנת. וזה כוונת התוס' ולק"מ. אבל מגמ' שהבאתי לעיל דאמרינן אי באשת ישראל וכו'. מזה קשה לחלק בין אשת ישראל לאשת כהן. אך יש לומר כוונת התוס' דשווי' חד"א משום דמצורף לזה הוי גם רגלים לדבר בכה"ג נאמנת וכמש"כ התוס' הכא. ועיין בית שמואל אהע"ז סי' קט"ו שכ"כ בביאור דבריהם עיי"ש ועיין ר"ן שם סוף נדרים ואין להאריך כאן

ועל דברי התוס' שאנץ שכתב דכיון דקינא לה ונסתרה א"כ נבעלת ברצון וכו'. צע"ק דא"כ שוגגת דקרא דמיירי לאחר קינו וסתירה דקאמר רחמנא והיא לא נתפשה אבל אם נחפשה מותרת היכי משכחת לה והרי נסתרה עמו ובוודאי, נבעלת ברצון ואפשר דמיירי שהעידו עדים שהיתה אנוסה או שוגגת שסברה שבעלה הוי ואף שנבעלה מותרת וצע"ק. גם משכחת לה ע"י כשפים כמו דאיתא בירושלמי נזיר פ' שני נזירים הלכה א' וז"ל כההיא דאמר רשב"ל נאנסתי מפני כשפים שעשת לי ע"ש ומבואר דחשיב אונס ועיין הוריות דף י' ע"א ע"ש ודברי תוס' שאנץ הוא עפ"י רוב דלא מיירי בהכי **(שו"ר בשעה"מ פ"ט מאישות הלכה ט"ו שם מאריך בענין זה מאד והביא דברי התוס' כתובות הנזכר אם היכי דמפסדת כתובתה נאמנת או לא ושוב הקשה על היש מפרשים מסוף נדרים שהקשיתי אני דאמאי לא פריך אי ברצון אמאי חזרו לומר אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר הא כיון דמפסדת כתובתה ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר וצ"ל דתלמודא עדיפא מינה פריך מרישא דמתניתין וז"פ עכ"ל ומכאן קשה על עצמו דכתב שם אח"כ דבפשיטות ליכא לאקשויי באומרת טמאה אני ברצון כיון דליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר משום דכיון דמשים עצמו רשע משום הכי אינה נאמנת אבל משים מיגו ק"ל שפיר וכו' יע"ש ומהתימא)**: