מנחה חריבה כט

ואע"פ שביארנו שאם באו עדים לאחר ששתת אין המים בודקין אותה אחר כן מכל מקום כל שלא באו העדים המים בודקין אותה אע"פ שיש בעולם עדים היודעים ולכשיבואו מיהא אין אומרים האיך לא בדקוה שמא זכות היה תולה לה וכו' ע"ש ואיני יודע לפרש היטב לשונו שכתב מתחילה „שאם באו עדים לאחר ששתתה אין המים בודקין אותה אחר כן" מה זו אחר כן שאמר ואם כוונתו לומר דאין המים בודקין אותה למפרע משום שזכות תלה לה. הרי זה פירש באר היטב אחר זה וצ"ע לפרש. ועם דברי המל"מ שם ד"ה ואני הייתי וכו' היה מקום לפלפל קצת אך אין דבריו סובלים כלל וכלל וצריך ישוב. ועיין כאן בקרן אורה ואין כפת לפני במהד"ב

שם ברש"י ד"ה לאכול בתרומה „אם הוא כהן" עיין הגהות מהר"ב רנשבורג ז"ל ועיין במנ"ל פ"ב מסוטה בהלכה י"א שהבאתי לעיל במשנה יעש"ה וא"ש

שם גמרא אמר ליה רב יוסף לעולם אימא לך מים בודקין אותה והא אימור זכות תולה לה. משמע דלכך משבאו לה עדים אסורה משום שאמרינן זכות תלי לה ולא הוי סהדי שקרי אבל מקודם היתה מיתרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה ואף שחיישינן לזכות תולה לה. וסייעתא גם מכאן לדברי התוס' לקמן בפ"ב ד"ה וטהורה דבעלה מותר בה לאלתר וכמו שהביאו בשם הירושלמי ג"כ ועיי"ש במפרשי הירושלמי בפ"ג הלכה ה' ועיין ברמב"ם פ"ג הלכה ט"ו אם טהורה היא וכו' והרי היא מותרת לבעלה וכו'. ובהלכה כ"א סוטה ששתתה ולא מתה מיד הרי היא מותרת לבעלה ואפילו היה כהן וכו' ומשמע דמותרת מיד

שם גמרא לרבי שמעון קאמרת לר' שמעון מדזכות לא תליא עדים נמי לא תלו. וקשה דא"כ מאי פריך בתר הכי רבא ממשנה דואלו מנחותיהן נשרפות וכו' דמוכח מינה דמים בודקין אותה. דילמא אתיא כר"ש דס"ל הכי דעדים לא תלו בדיקת וסגולת המים. והיה מקום לפלפל קצת בקושיא זו ולומר עם מה שכתב המנ"ל פ"ב דסוטה הלכה ח' ד"ה אך דהקשה לשיטת רבינו הגדול ז"ל מהא דאמר ר"ש אין זכות תולה במים המרים וכו' ואתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו והן אומרות טמאות היו אלא שתולה להן זכות ואם איתא דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה הול"ל א"כ אתה מוציא לעז על הטהורות ששתו שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלי בעילת איסור וכה"ג מקשה בגמ' פ"ק לרב ששת וכו' ובסוף הסוגיא כתבו התוס' דה"ה בא עליה בעלה בדרך לא שכיח וכו' אבל אי אמרינן דכל ביאה באיסור מונעת השתיה פשיטא דזה שכיח וכו'. וא"כ הדרא קושיאן לדוכתא דלר"ש א"כ אתה מוציא לעז על הטהורות וכמו שכתבנו הן אמת דעדיין היה אפשר ליישב זה שהרי מדברי רש"י ביבמות פ"ו דף נ"ח נראה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון ואפשר (דרש"י) הכי ס"ל (וט"ס דרש"י וצ"ל דר"ש) ומש"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות ומה שהקשו בגמרא לר"ש מהיו לה עדים במדינת הים הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשה זו דטהורה ולא שיש לה עדים במ"ה כל זה היה אפשר לדחוק וליישב דעת רבינו את"ד המל"מ ומעתה מוכרח לנו דר"ש לית ליה כלל האי דרשה דאין הבעל מנוקה מעון. ומעתה א"ש קושיתי דליכא לאוקמי' הך מתניתין כר"ש דהרי תנא הכא ושבעלה בא עליה בדרך. והוא מטעם דאינו מנוקה מעון. וכ"ז לית ליה לר"ש א"ו דלא אתיא כר"ש. כן יש מקום לומר בזה. אך ראיתי גם בתוס' שאנץ בד"ה תיגלאי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו. הק' הר"מ מפונטייזה לר"ת לעולם אימא לך דלאו שקרי נינהו והאי דלא בדקי לה מיא משום דשמא בעלה בא עליה בדרך דאין המים בודקין אותה והשיב לו ר"ת תשובתך בצדך דמשני רב יוסף דאימר זכות תלה לה וה"ה דבא עליה בדרך דתולה ואפילו לר"ש וכו' ליכא למיחש שמא בא עליה בדרך דל"מ לרבנן דאמרי מחסרין לה שני ת"ח וכו' אלא אפילו לר"י דאמר בעלה נאמן עליה ליכא למיחש דאטו בשופטני מסקינן וכו' (והמל"מ זכה לכוון לדברים אלו עיי"ש. אך יש להעיר דלמא לא ידע שיש איסור עיין במנ"ל שם ד"ה אחר וכו') ותדע דא"כ לרבי שמעון אתה מוציא לעז על הטהורות ששתו שיאמרו דבעליהן באו עליהן בדרך דל"ל דר"ש סבר דכמו דבזכות לא תלינן ועדות נמי לא תלינן דהא כיון דמקרא נפקא לן דאין המים בודקין אשתו כשבא עליה בדרך תלינן דלא פליג רבי שמעון אקרא וכו' ע"כ וא"כ לדבריו דכ"ע סברי להאי דרשא. וכן מוכח מתוס' ד"ה יש לה עדים הנ"ל. וא"כ הדרא קושיתו לדוכתא דילמא אתיא כר"ש דמים בודקין כשיש לה עדים. ואכתי לא ידע למסקנא דנפקא לן מקרא טהורה ולא שיש עדים וצע"ק בזה. ובזה תמוה נמי פסק המאירי דמים בודקין את אשתו בשיש לה עדים דהרי מסקינן דטהורה ולא שיש לה עדים במדה"י דהכל מודים דאין המים בודקין כרב ששת: