מנחה חריבה רצט

יכולים למטעי לומר דבעינן גם ע"ס דוקא עפ"י הני עדים שקינא לה עפ"י דאל"כ הוי חצי דבר ועיין שו"ת מ"נ ובס' או"ש קמ"ל דלא בעינן כאשר כתבו הם ז"ל ונכון

בריש פרק מי שקינא שהבאתי פירוש הר"ח, ראיתי אח"כ במאירי שהביא ג"כ מה שפירשו גדולי קדמונינו שדבר זה בטומאה נאמר כלומר קנא לאשתו בעדים ונסתרה בעדים אפי' שמע מעוף הפורח שנטמאת לא ישקה וכו' וכן העתיק לשון הרמב"ם שאפי' היה העד טומאה אחד מעידי סתירה עצמה ומ"מ דוקא כשהעיד על טומאה שבאותה סתירה שהעידו עליה שנים הכשרים אבל אם העיד כן על סתירה שהיא בלא עדים הרי היא כעדות דעלמא שאיני כלום וכו' עכ"ל וידוע שעפ"י רוב שיטת הרמב"ם מדברת מתוך גרונו ומאיר לעולם התלמודי, ובמליצת המשנה עוף הפורח כתב כלומר ממי שאין ראוי לסמוך עליו שנסתרה אסורה לו ויש מפרשים אפי' לא שמע אלא שהוא מאמין מצד אי זו אמתלא והוא ענין שמע מעוף הפורח כלומר שסמכה דעתי בכך מצד שכך הבין לפי דעתו דרך נחש מצפצוף העופות וכו' את"ד

למה שהזכרתי בדף נ"ה ע"א אי יש גירושין לבני נח אדכרנא מילתא מה שמצאתי כתוב אצלי הערה על הירושלמי דקדושין (פ"א הל' א') דאמר התם מילתא דר' חייא רבה אמרה עכומ"ז אין להם גירושין דתני ר' חייא בן עכומ"ז שגירש את אשתו והלכה ונישאת לאחר וגירשה ואח"כ נתגיירו שניהן אין אני קורא עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכו' עכ"ל הירושלמי, ולא זכיתי להבין פירוש הפשוט דהא כיון שגר שנתגייר כקטן שנולד אף אם יש להם גירושין מותרת וצע"ג ודברי הפ"מ שם צ"ע ביותר דהרכיב לשני דברים כאחד, ועי' תוס' כתובות ג' ע"ב וברא" וריטב"אש ורשב"א שם, ובתוס' סוטה כ"ה ע"ב ובתוס' שאנץ שם

במה שכתבתי בהגה בדף כ"ט ע"א יע"ש ברמב"ם רפ"ב מעבדים שכתב עבד עברי שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף ובשטר כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך וכו' יע"ש, ויש להעיר דבירושלמי פ"ק דקדושין הל' ב' קאמר ר' אמי בעא פשיטא זה שהוא נמכר בב"ד ב"ד כותבין שטרו זה שהוא מוכר עצמו מי כותב את שטרו וכו' עי"ש וא"כ פשיטא ליה להירושלמי דמכרוהו ב"ד ב"ד כותבין שטרו, והרמב"ם כייל לה בהדי הדדי מכרהו ב"ד ומוכר עצמו דהוא כותב את השטר וצ"ע שו"ר בש"ק ומרה"פ שהביאו דברי הרמב"ם הנ"ל והעירו עליו ולא הרגישו גם בפרט זה של מכרוהו ב"ד דלהירושלמי פשיטא דב"ד כותבין שהם המוכרין ולא הוא, ויל"ע במנ"ח פ' משפטים

במש"כ בשירי מנחה דף קמ"ב ע"ב להעיר שם על הבית הלוי נשמט מלציין כי כמדומה העירו שם בעצמם מהגמ' דמגילה ד"ח דאמרינן אמר ר"י בית חוניו לאו עובדי ע"ז ומקריבין אע"פ שאין בית יע"ש ומבואר דאפילו בחו"ל כמו בית חוניו שהיה במצרים מותר עיי"ש וכן העירנו לזה הגאון מהרי"ח זאנענפעלד שליט"א מבית חוניו הנ"ל ויל"ע שם בסדרי טהרה

מנחה חריבה פרק שביעי

שם דף ל"ב ע"א אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ופרש"י מה שהכהן אומר לה ול"א צריך לאומרה בלה"ק כדרך שנכתב וכו', כבר כתבתי בדף י"ז לדחות דברי המחבר מה"ק שכתב כאן דמזה מבואר דפרשת סוטה היה כתובה בלה"ק דוקא וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' סוטה ה"ח וכו' יע"ש, דיש לדחות דמזה שכתב רש"י הלשון „כדרך שנכתב” הכוונה הוא כדרך שנכתב בתורה, וכן מורה לשון תוס' שאנץ ז"ל שכתב ולא אמרינן שצריך לאומרם בלה"ק כדרך שנכתב נצטווה לאומרו וכו' יע"ש, והא דפירש רש"י פרשת סוטה הוא מה שהכהן אומר לה וכו' הוא משום דבגמרא מפיק לה מואמר וכו' א"כ ע"כ הכוונה הוא על פרשת סוטה הנאמרת ולא על הנכתב שנמחקת, וכן מורה לשון המשנה ואלו נאמרין ולא אמר הנכתבין וז"פ ומה שהביא רש"י הסיפרי ומה יבמה הקלה וכו' סוטה חמורה וכו' היינו שיבמה היא בלאו וסוטה היא במיתה היינו מה שזינתה תחת בעלה אבל לא סוטה על בעלה שהיא רק בלאו או בעשה, וראיה למש"כ לעיל בתוס' דף כ"ח ע"א ודלא כבעל מ"ק שם וז"פ וכמש"כ שם – שם ווידוי מעשר וכו' עיין פרש"י וכתב ולא אמרינן בלשון זה הזקיקו הכתוב לאומרה בלה"ק ע"כ, ועיין תוס' יו"ט סוף מס' מע"ש שהביא בשם הרמב"ם שכתב וזה הדרש שהוא דורש בכאן אין רצונו שיאמר אדם זה בשעת ווידוי וכו' אבל בשעת קריאה איני קורא אלא הפרשה בלשונה כמו שניתנה ע"י הנביא וזה מבואר מאד, עכ"ל וצע"ק וי"ל, ועיין בתוס' מגילה י"ז ע"ב ד"ה בכה"ת וכו' ומה שתמה עליהם בטורי אבן

שם בתוס' ד"ה אלו וכו' אבל בכל לשון משמע בין שומע ובין אינו שומע ובגמרא לא משמע הכי, ע"כ עיין במרה"פ בירושלמי מש"כ בזה, ועיין לקמן ל"ג ע"א ברכת המזון וכו' ובתוס' ד"ה ברכת וכו' ומסתמא בלשין שאתה מכיר שתתן שבח להקב"ה בלבב שלם להנאתך וכו', הרי שבעינן שיכיר בעצמו השבח שנותן להקב"ה וה"ה בכל הדברים – שם בתוס' ד"ה ק"ש וכו' דתפלה וק"ש דרבנן, עיין לקמן בתוס' ע"ב ד"ה ורבי וכו', מבואר דלא ס"ל כהרמב"ם דעיקר תפלה הוא מה"ת וכן פסוק ראשון של ק"ש הוא מה"ת לכ"ע, – ומה דפשיטא להו דבהני הלל וכו' יוצא אף שאיני שומע וכו' אפשר דהראיה מהא דמצינו במי שא"י לקרות אחרים מקרין אותו אף שאינו מבין כלל והוא בור, אך י"ל