מנחה חריבה רצד

זה אצלינו לבירור גמור ולכן נאמן גם להפסידה כתובתה וכמו שהשיב לי לר"ט דהיכן מצינו ע"א באשת איש כלום אלא כשם שע"א נאמן לטמאותה פירוש בנאמנות גמורה ושלמה כך ע"א נאמן להפסידה מכתובתה, כיון שהוא בירור גמור בוודאי גם בממון מהני ודו"ק כי קצרתי, ובזה יש לתלות נמי במה שחקרו אי ע"א נאמין לומר שלא נטמאת ולטהרה, בספק סוטה, עיין ש"ש ש"ו פכ"ז ועיין בספר אמרי בינה ח"ב דיני עדות סי' כ"ד שהביא דבס' אליה' רבה וזוטא מבעל מכתב מאליה' הניח דין זה בספק וכן משמע קצת מלשון הרשב"א בש"ם כתובות סוגיא דפ"פ שכ' דספק טומאה ברה"י דטמא משום דליכא מאן דאמר לא נטמא מבואר דאם אחד אמר דלא נטמא דמהימן רק בסוטה הואיל דרגל"ד א"נ הואיל דאיתרעא החזקה ומשמע דעד דעלמא נאמן עיי"ש ובנוב"ת חאה"ע סי' ט"ז כ' בפשיטות דבסוטה הואיל דיש רגל"ד אין ע"א נאמן לומר שלא נטמאה, ובירושלמי כאן שהובא קצת בתוס' לקמן דהיכי דמעידין על הסתירה ואינם מעידין אם נטמאה ואחד אומר דלא נטמאה בבירור תתקיים העדות בשאר יע"ש משמע דאינו נאמן שלא תשתה ושתהי' מותרת, ועיין ש"ך יור"ד פי' קכ"ז והוא משום דהא דע"א נאמן הוא רק לחצאין שמעכב שלא תשתה אבל לא מבורר עדיין עצם המעשה וא"כ לא האמינתו הורה רק באמר שנטמאת, אבל לא באומר שטהורה היא, וא"כ י"ל דמרישא דע"א אומר שנטמאת לא הוי מצי להקשות כיון דמדאורייתא ע"א מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה, וכמו שביארתי לעיל ודו"ק אבל הכא קא פריך טעמא דקא מכחיש ליה הא לא קמכחיש ליה ע"א מהימן פירוש הא לא קמכחיש ליה להאי דאמר לא נטמאת, הוי ליה ע"א מהימן לומר ג"כ לא נטמאת וא"כ ראיה דע"א מהימן נאמנות שלמה וכנ"ל וא"כ אידך היכי מני מכחיש ליה גם להראשון ודו"ק כי קצרתי, ויש להביא קצת ראיה לדברי שכתבתי לעיל, מהא דכאן בירושלמי במשנה זו דעד אומר נטמאת מסדר הירושלמי מחלוקת רב אדא בר אחוה שאומר ע"א נאמן לטומאתה אין ע"א נאמן להפסידה כתובתה, אמר ר"ח מה טעם אמרו ע"א נאמן לטמאותה מפני שרגלים לדבר ופירש הק"ע דרב חסדא פליג על ר"א ואף להפסידה כתובתה יהא נאמן ורב אדא סובר אין מוציאין ממון ברגלים לדבר, ועיין בפירוש הפ"מ שם, ועכ"פ קשה מאי שייכות זה לסדר בכאן לעיל על מחלוקת דר"ט ור"ע הוי ליה לסדרו, ואבל לפמש"כ אתי שפיר, דזה גופא אי נאמן דוקא לטמאותה, אבל לא לטהרה ואי מצי מכחיש ליה, תליא בזה המחלוקת אי ע"א נאמן להפסידה כתובתה וכמו שהסברתי לעיל, ולכך מסיים בה נמי בירושלמי דשמעון בר אבא בשם ר"י אמר כאן לא היתה שותה ובע"א היו עורפין ומפני שבסוטה הוי רגלים לדבר ולכך נאמן זה שאמר נטמאת אבל לא דהוי בירור גמור: עוד שם בסוגיא דע"א אומר נטמאת

כתב הרמב"ם פ"א דין י"ד האשה שקנא לה בעלה ונסתרה אחר הקנוי עמי בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא ע"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם וכו' עכ"ל הרמב"ם, כשנדייק היטב בלשון הזהב של רבינו ז"ל נראה כמיותר מה שכת' „והרי היא עומדת לשתות” וכן מה שכתב אח"כ „והעיד עליה שנבעלה בפניו” דהו"ל למימר ובא ע"א והעיד שנטמאה כמו שכתוב לקמן בהלכה ט"ז וכן הרבה פעמים, ואפשר ליישב קצת דמה שאחר הרמב"ם והרי היא עומדת לשתו', בא לאפוקי דאם בא אחר השתיה דאיני נאמן כמו שפס' לקמן פ"ג דין כ"ג דדוקא שני עדים נאמני' שתיה אבל ע"א שהעיד שהיתה טמאה אינה אסורה וכו' עיי"ש ועיין שה בחל"מ מה שהעיר בזה ובדעת התוס' סוטה דף ו' בזה, ומה שכתב שם המל"מ בסוף דבריו ודע דאליבא דרבינו דאית ליה דע"א לאחר שתיה לא מהני אבל קודם שתיה נראה בפשיטא דמהני אפי' לאחר שהקדיש את המנחה וכו' יעוש"ה, והיה לו להביא לשון הרמב"ם הנ"ל שכ' „והרי היא עומדת לשתות” דמשמע דמיירו לאחר שהקדיש, ואף שי"ל בהבנת הלשין ולומר דלישנא הכי הוא אבל מ"מ י"ל דזה כוונת הרמב"ם דאפילו לאחר שהקדיש המנחה ועומדת מוכן לשתות ג"כ נאמן, ומש"כ והעיד „שנבעלה לפניו” רוצה אני להסתעוי מזה למש"כ בחידושי בפ"ק דאף דבשני עדים לא בעינן רק שיעידו כדרך המנאפים, מ"מ בע"א בעינן שיעיד עדות מעליא ולא שנסמוך עוד הצטרפות החזקה, דהיינו שנבעלה בפניו ממש, ועיין מש"כ שם בשם התנא תוספאה על התוספתא וזה כוונת הרמב"ם שכתב והעיר עליה „שנבעלה בפניו” פירוש שראה כמכחול וכו' לאפוקי שראה כדרך המנאפים וכו' ובכאן הקדים הקדמה כוללות לכל מקום שיזכיר בע"א שהעיד שנטמאה, היינו שנטמאה ממש שנבעלה לפניו ובזה י"ל מה שמסיים הרמב"ם שם ואפי' היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה וכו', עיי"ש והרגיש כבר בזה מרן הכ"מ שם דא"י מה מלמדנו רבינו בזה דמהיכי תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעידי סתירה עכ"ל, ולפמש"כ י"ל בדוחק דה"ק לרבותא דאפילו היה אחד מעידי הסתירה והו"א דסגי באומר שראה כדרך המנאפים, כיון דעל עצם היחוד יש לו עוד עדים המסיעיים, קמ"ל דבעינן שיאמר דיקא שראה כמכחול וכו' ושנבעלה בפניו אבל בלא"ה ח"נ וזהו דין חדש ולא באתי אלא להעיר, ועיין מש"כ הב"ח והב"ש סי' קע"ח ס"ק י"ב בכוונת דברי הרמב"ם שאמר אפילו אם עד הטומאה הוא וכו' עיי"ש, והנה המ"ל כתב בסברת הרמב"ם דאחר שתיה לא מהני ע"א דדוקא קודם שתיה גזה"כ הוא שלא תשתה כל שיש בה ע"א לטומאה וכיון