מנחה חריבה כח

רבנן בתראי דאיכא למיחש שמא תהא נותנת עין באחר אוקמי' אדינא ע"כ לשון הר"ן סוף נדרים (צ' ע"ב) וא"כ מדאורייתא אין האשה נאמנת להפקיע שיעבודה. והדברים עתיקים. ומעתה הקשה הירושלמי שפיר דכאן אמרינן דמדינא נאמנת לומר טמאה אני ונאמנת להפקיע שיעבודה דבעל. וקאמר דמתניתין כמשנה ראשו' דמדרבנן נאמנת. ור' אבין אמר אפילו תאמר כמשנה אחרונה דאוקמי' אדינא דאינה נאמנת. מ"מ יש רגלים לדבר ולכך מדינא נאמנת להפקיע שעבודה. וגם השעבוד הוא רק ספק דאחר סתירה הלא נאסרת עליו ולכך נאמנת. וליכא למימר דבאמת הא דנאמנת לומר טמאה אני. הוא משים דין עדות וכמי דע"א נאמן בסוטה וה"ה נשים. וגם בע"ד נאמן. דהלא אין אדם מע"ר. והלא משום כך אין הבועל נאמן עיין בשו"ת הרשב"א ורק משים פלגינן דיברו. וטרחו בזה אחרונים. וצריך תלמוד איכות נאמנותה של הנחשדת. ובחפשי מצאתי במנ"ח מ' שס"ה שהעיר בזה דהא דנאמנת בעצמה לומר טמאה אני הוא מדין עדות. והעיר נמי מה שהערותי אני לעיל דהיכי נאמנת לשיטת הראשונים דא"י להפקיע שעבודה דבעל וכתב דאפשר לומר כיון דע"י קיני וסתירה נאסרה שוב איני משועבדת לבעל ואך מ"מ טעמא בעי כיון דהוא רוצה להשקותה ואפשר תהי' מותרת לו א"כ לא נפקא השעבוד אך החילוק וכו' דכאן התורה האמינה ע"א אפי' אשה והיא נאמנת בתורת עד ולא מתורת שווי' אנפשיה חד"א וע"א במקום שנאמן נאמן בכמ"ק וז"פ את"ד יע"ש ולענ"ד צ"ע דין זה דלהווי נאמנותה כשרה מדין עדות. ולענין קושיתו כבר פרשתי כן בשיטת הירושלמ' שתפס כן למוחלט כיון דהוי רגלים לדבר נאמנת מדינא להפקיע שעבודו. וגם מטעם דעכ"פ הוי ספק בחיוב ושעבודו עליה. ולכך נאמנת להפקיע שעבוד כי האי וכנ"ל ונעלם הירושלמי מעיני המנ"ח ז"ל. דמהירושלמי מוכח עכ"פ דהא דאומרת טמאה אני לאו מדין עדות דא"כ לא הוי מקשה מידי וכן מוכח מדברי התוס' כאן מה שהקשו מר"ש דס"ל דאוכלת בתרומה עיי"ש ומאי הקשו הלא כאן מדין ע"א נאמנת ובוודאי אין אחר עדות כלום. א"ו כולם הבינו דהכא לאו מדין עדות רק מתורת נאמנות על עצמה דשווי' חד"א. וז"פ, וגם לדבריו דמדין עדות הוא. יהי' נפ"מ לאחר שתי' אם אמרה דטמאה אני אם נאמנת כמו שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם דפסק דפ"א אינו נאמן והא דכתב המ"ל דנאמנת היינו מדין שווי' אנפשי' חד"א. ולשיטת התוס' כאן יהי' נאמנת גם אחר שתיה וזה דבר שאי אפשר לשמוע ועוד צריך תלמיד בזה. ואי"ה כשאפנה אשנה דין זה. וגם זאת קשה על המנ"ח דא"כ לשיטת התוס' דע"א אם ידע מעכב בדיקת המים ולדברי המנ"ח הלא תמיד היא יודעת ומעכבת בדיקת המים וי"ל דטמאה היא ולא בדקי לה משים דהוא מתורת ע"א ידעי בה בעצמה. ועיין בהגהות מלא הרועים בתוס' ד"ה שבאו מה שתמה על הבועל וכמו שרמזתי לעיל

שם גמרא רב ששת סבר בין לרבי ובין לרבנן הויא מתנוונה ופרש"י לא פליגי רבנן עלי' דרבי אלא שסוף שהיא מתה באותה מיתה לחוד וכו'. והרמב"ם בחיבורו פ"ג העתיק דברי רבי וכתב התיו"ט לקמן פ"ג מ' ה' דאפשר שסובר דתנא קמא ורבי לא פליגי כלל ורבי לא אתי אלא לפרושי דברי ת"ק ולתרוצי לקושיתו של ר"ש עכ"ל. ואני רואה שנעלם ממנו דברי התוס' דשמעתתין ד"ה אם אתה אומר. דהתיו"ט כתב דרבי אתא לתרוצי קושיתו של ר"ש דמדחה אתה כח המים. ומשני רבי משום דמתנונה. דהלא התוס' הקשו זה לר"ש דבין לרבי ובין לרבנן מתנונה א"כ אהיכי קאי ר"ש דאמר מדחה אתה והלא יראו דמתנוונת וכו' יש לומר הנשים העומדות משום ייסור וכו' אי נמי לא יתלו נוונאה במים המרים וכו' אלא בחולי אחר ע"כ. א"כ ל"ל דרבי אתי לתרוצי קושית ר"ש דעדיין לא מתרצתא מידי. וע"כ דאתא לפלוגי בזה דמתה לבסוף לשיטת ר"ש. ומעתה מן התימה. שבתוס' רעק"א ז"ל שם כתב שכן דעת התוס' דף כ' ע"ב ד"ה ה"מ ר"ע וכו' שכתבו ועוד איכא למ"ד פ"ק דבמתנוונה פליגי עכ"ל ואי איתא דס"ל כפרש"י גם לאידך מ"ד דס"ל דלכ"ע מתנוונה א"א לאוקמי' כרבי דהא לרבי סופה מתה באותה מיתה. וחכמים דהכא לא ס"ל כן. אלא ע"כ דס"ל להך מ"ד רבנן ורבי לא פליגי כלל ודו"ק עכ"ל דהרי מהתוס' דשמעתתין מוכח דרבי אתא לפלוגי ולא לתרץ קושית רבי שמעון ועל הרמב"ם נתרץ כתירוץ השני שכתב התוס' יו"ט יע"ש ועיין ירושלמי פ"ג הל' ה' דתני ר"ש בן אלעזר אומר אפילו טהורה ששתת סופה שהיא מתה בתחלואים רעים מפני שהכניסה עצמה לספק הזה המרובה ע"כ עיי"ש

שם רש"י ד"ה סוטה שיש לה עדים במדינת הים שראו שנטמאה מזה. עיין במנל"מ פ"א הל' י"ד אריכות גדולה בזה אי בעינן דוקא שיעידו מטומאה זו או אף מטומאה אחרת יע"ש ה ועיין במאירי שכתב