מנחה חריבה רפט

בזה דהנה ידוע דעת הרמב"ם שפסק בהל' א"ב דכל ח"כ לוקין על איסור הקרובה בחו"נ וכדומה משום לאו דלא תקרבו, וכשיטת התו"כ ופליג עליו הרמב"ן ז"ל בספר המצות בזה, ועיין שם במג"א ובלב שמח ובזוהר הרקיע והדברים ארוכים, אבל זה מתבאר מדבריהם, דאליבא דר"פ בשבת (די"ג ע"א) אין איסור קורבא אלא מדרבנן וכן עולא אמר התם כי הוי אתו מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה וכו' ופליגי דידיה אדידיה דאמר עולא אפי' שום קורבא אסור וכו' יע"ש וא"כ מקודם הוי ס"ל דאין איסור קורבה בעריות (ועיין שם בתוס' ד"ה ופליגא וכו', אך אין כל הראשונים מודים לזה) והשתא אתי שפיר דהתם בסנהדרין הוא דאמר עולא מנין להתראה וכו' ולעילא דאין מלקו' על קריבות דג"ע פ"כ אחר אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות ולמלקות על עצם הביאה כוונתי, ודלא כר' יצחק וכו' ובאמת פליגא עולא דידיה אדידיה כדאמר בשבת שם הנ"ל, אבל הפסיקתא אזיל אליבא דידן וכהרמב"ם דפסק כהתו"כ דיש מלקות בח"כ על הקרובה בלבד וא"כ כוונתו הא דאמר עד שיתרו בו וכו' היינו למלקות דקרובה שישנו באחותו ובזה ניחא ומדיוק מאד מה שלא מסיים בפסיקתא הנך תיבות „אם א"ע לכרת תנהו ענין למלקות" ומשים דקאי בפסיקתא אליבא דר' יצחק וכמו שהביא דרשת ר"י לבסוף לדונו בכרת ולא במלקות, אלא צ"ל שעל המלקות שמשום קריבה קאי דלוקה אף לר' יצחק עכ"ל הגאון רבי יצחק שליט"א

מש"כ בדף קל"ד – קל"ו לענין ס"ס ברה"י יעו"ש יש לעיין לפי מה שכתב הקרית ספר למרן המבי"ט פי"ח מהל' שאה"ט דס"ס טהור מה"ת אפילו ברה"י דס"ט גמרינן לה מסוטה והתם ליכא אלא חד ספיקא ואפי' מדרבנן אמרינן דס"ס לקולא אלא וכו' יע"ש וכמדומה שגם בפמג"ד הי' ק"י הביא זה, וא"כ יש ליישב בזה כמה קושיות התוס' שהזכיר בעצמו שם ואכמ"ל

לענין אין מעבירין על המצות אי מדאורייתא או מדרבנן מצאתי בפסיקתא זוטרתא פרשת נשא על הפסוק מבן שלשים שנה שכתב אסכמתא יפה לזה בזה"ל מכאן למדנו שא"מ עה"מ שאע"פ שלא מצאנו הקב"ה שאמר למשה למנות בו ביום אמר מצוה הבאה בידי אקיימנה וכן דוד אומר (תהלים קי"ט) חשתי ולא התמהמתי וכו' עכ"ל והוא בכלל דזריזין מקדימין למצות וכן אמרו במכות לענין שהבדיל משה שלש ערים שבעבר הירדן עיין שם דף י' ע"א

חזות קשות ראיתי עוד בפסיקתא שם פ' נשא שהביא לפיכך אמרו אסור לקנאות בזה"ז שמא תסתתר „ואין כהן להשקותה” ותמיהה הוא זה, דאף את"ל כוונתו כמו שכתבו האחרונים שכהני דידן הם כהני חזקה ולכך אין נוהג טהרת מצורע וכמש"כ היעב"ץ ובס' תולדות אדם, ועיין בתפארת בפתיחה לסדר קדשים (פ"ד אות כ"ו) ועוד לענין הקרבתה קרבן ציבור בזה"ז והדברים עתיקים מ"מ הכא לא מן השם הוא זה דכבר ביטלו ריב"ז משרבו המנאפים ועיין בתוס' דף ז' ט"ב דכעינן בהמ"ק קיים יע"ש וצ"ע. לענין מה שהבאתי כ"פ דברי הנו"ב אם נדה הוי איסו' מוסי' בלמדי כעת בהגיעי לפרק אמרו לו במס' כריתות ובמשנה דיש בא וכו' עי"ש היטב ויש להקשו' דהא כבר אסורה על בעל' מכח איסו' ממזרת לחד פירוש עי' ברע"ב ושוב לא חל איסור נדה עי"ש היטב בכל הפרק א"ו כד' הנו"ב דאיסור נדה גופא הוי מוסיף והוי מוסיף דמוסיף ויל"ע ביה, אך י"ל כמש"כ התוס' שם י"ח ע"ב ד"ה נשאת וכו' שהקשו כה"ג האיך חל איסור א"א על איסור ממזרת וכו' ועי"ל דאיסור חמור חל שפיר על איסור קל וכו' יע"ש וה"נ י"ל כן ויל"ע בברוך טעם

לענין הא דכתיבה כד"ד מצאתי סברתי בשו"ת מהר"ץ חיות ז"ל סי' מ"ד דבכתב הנכתב בשביל אחרים שיבינו ויכירו הם מחשבתו וכוונתו מתוך מעשה הכתב בוודאי דיבור עדיף דע"י הדיבור מכירין ומבינים האחרים מחשבתו באופן היותר מבורר מן הע"י כתב וכו' יע"ש לענין אחר, ושם בס' מ"ג הביא ראיה השבות יעקב ממגילת סוטה ומתוס' כ"ז ע"ב והביא שחכם אחד כתב לפקפק ע"ד השבו"י איך אפשר להשביעה בכתב דאם יכתוב הכהן השבועה ואח"כ תבוא האשה על החתום או תכתוב אמן א"כ המגילה פסולה משום שכתבה קודם שתקבל עליה השבועה וא"ל דיכתוב מגילה אחת והיא הכתוב אמן ואח"ז יכתוב עוד הפעם מגילה אחרת ותהי' שוב כתיבת המגילה אחר קבלת השבועה ז"א דהרי קיי"ל שם כתבה בשתי מגילות פסולה עיין בסוף דברי התוס' שם ד"ה כתבה עכ"ל אולם משום הא לא איריא דאפשר דהכהן יכתוב לה שרוצה להשביעה, לא שיכתוב המגילה כמו שכתוב בתורה והיא תכתוב כי מוכנת ג"כ לקבל השבועה ואח"כ יכתוב הכהן המגילה עכ"ל יע"ש והנה העתקתי בשם אומרם יען כי גם אני חשבתי ועלתה בעיוני אודות זה אך לא עלה בידי דבר ברור וחזק כדי להעלות על הכתב ודברי החכם הקודם שאמר לדחות עצתו משום דכתבה בשתי מגילות פסולה במח"כ זה אינו דדוקא לענין המחיקה הוא דפסול וכמו שבא מפורש בדבריהם „וה"ה אם כתב לה שתי מגילות ומחקו לתוך כוס אחד” אבל מה שכותב לה מגילה כדי שתקבל השבועה ואינו מוחק ממנה כלל פשיטא ופשיטא דכשר, ומה"ט י"ל דמגילה שכתבה קודם קבלת שבועה פסול' היינו נמי המגיל' שמוחק ממנה שבעינן לה כל הדינין והקדושה, וכדומה, אבל מגילה של כתב זה של ענין קבלת שבועה מנ"ל דפסול וז"פ וא"צ כלל להתיגע בזה, ואין בזה כדי לפקפק אך סברתו שבסי' מ"ד היא נכונה, ושוב הביא דברי האו"ת סי' ל"ו דדעתו נוטה להיפך דבנשבע לעצמו אז שבועה בכתב