מנחה חריבה כז

והמנל"מ הנ"ל וכתב אף להח"מ משמע רק כיון דאומרת איני שותה והבעל מעכב וכו' יע"ש ועכ"פ מהגמרות ערוכות שהביא המנל"מ ליכא לאקשיי כ"כ דסברת הח"מ הוא בצירוף טענת ברי דידה. אלא דמכח הסברא הבריא הוא דכל שקינא ונסתרה נאסרה לבעל ולבועל ולתרומה אלא שאם שתתה הותרה ואם לא שתתה נשארה באיסורא ומאחר דקיי"ל אין משקין בע"כ של בעל פשיטא דאסורא בכל כמש"כ המשנ"ל. והא דתנן במשנה ואלו אסורות מלאכול וכו' הלא כבר אסורה וקיימא אחר קינוי וסתירה. כבר פירש הר"ע ברטנורה במתק לשונו בד"ה ואלו וכו' דאלו שאר סוטות אינן אסורות אלא עד שישתו וימצאו טהורות. אבל אלו אסורות לעולם יע"ש. וא"כ נשמע נמי מזה דבאמר איני רוצה להשקותה ג"כ אסורה לעולם ואיני תלוי עוד בשתיה לומר דיכול לחזור. אלא דאינו יכול לחזור. וכדכתב המנל"מ שם על הב"ש ככתב וז"ל ואפשר דהב"ד יכולים לכופו שישקה אותה כדי לברר הספק ע"כ ונראה שדין זה ליתא דליכא כפיה בזה ובמק"א נאריך בזה ומההיא דפרק האשה רבה שכתבתי לעיל יתבאר לך ביטול דברי החכם בעל ב"ש ומשם יתבאר לך דאפילו אם הוא רוצה לחזור ולהשקותה אינו יכול להשקותה עוד ודו"ק בתוס' שם עכ"ל. ולעיל בסוף דין א' ד"ה ודע הביא כל לשונו של התוס' עיי"ש דהוכיחו זה מהמשנה דמנחותהן נשרפות. ולפמש"כ מוכח נמי ממשנה זו דאסורות לאכול בתרומה לעולם וכן ראיתי שכך פסק המאירי בשמעתתין וז"ל האומרת איני שותה וכו' שאף זו אין כופין אותה וכו' וכן אם היא רוצה לשתות ובעלה אינו רוצה להשקותה שאין כופין אותו אלא שאסורה עליו עכ"ל וה"ה דא"י לחזור כנ"ל. אך זאת קשה דמאי הקשו התוס' בד"ה האומרת טמאה אני מהא דפליגי רבה ור"ש באומרת טמאה אני לך דר"ש אמר אוכלת בתרומה וכו' ותירצו דהכא מיירי אחר קינו וסתירה דרגלים לדבר אפילו ר"ש מודה. יע"ש דמאי צריך לפירוקא דת"ל דבלא"ה משעה שנאסרה בקינו וסתירה אסורה לתרומה וא"כ כיון שאמרה טמאה אני דאיני שותה הרי באיסורה קיימה וצ"ע ואחר החיפוש מצאתי למרן המל"מ בפ"ח מהל' תרומות דין ט"ו שכבר עמד על דברי התוס' והירושלמי וברוך שכוונתי והנה ז"ל ולדידי למשנה ראשונה וכן לרבה דאית ליה דאף למשנה אחרונה אינה אוכלת קשה דמאי אתי לאשמעינן פשיטא דהא אפילו שלא קדם קינו וסתירה אסורה בתרומה כ"ש זו שקדמה לה קינו וסתירה ואם לומר דמתניתן אתא לאשמיענן דאין הבעל יכול לכופה לשתות וכו' ע"כ נראה לי דוודאי מתניתין לא אתא לאשמיענן דאם אחר קינו וסתירה אמרה שהיא טמאה שהיא אסורה בתרומה דזה דבר פשוט דזונה היא אלא הכא מיירי בשכבר שתתה וכאידך דבאו עדים שהיא טמאה דאוקמה ר"ש אחר שתיה הכא נמי מיירי אחר שתיה ואשמיענן דאע"ג דכבר שתתה ויצאת נקיה אם אמרה טמאה אני נאסרת בתרומה ולא אמרינן מדלא בדקוה המים שקרנית היא משום דאיכא למימר או שתלתה לה זכות או שהיו עדים בטומאה או שהבעל לא הוה מנוקה מעון ועל זה הקשו בירושלמי דא"כ דמיירי אחר שתיה א"כ אתיי כמשנה ראשונה דאי כמשנה אחרונה דנהי דליכא הוכחה דמשקרת מדלא בדקוה מ"מ אמאי נאמין אותה ולזה תרצו דמאחר שקדם קינו וסתירה אף שלא בדקוה מ"מ רגלים לדבר שנטמאת ואנן מאמינים אותה ואנו תולין מה שלא בדקוה המים בסיבה אחרת והוא דרך נכון בעיני וכו' עכ"ל עיי"ש ואף שדבר חכמה הוא. מ"מ קשה לי לומר דנאמין לה אחר שתיה לומר שנטמאת וק"ו מעד אחד שאם בא אחר שתיה והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה כמו שפסק הרמב"ם פ"ד דין כ"ג (עיין תוס' ד"ה ושבאו) וכש"כ היא עצמה שאינה נאמנת נגד בדיקת המים ולא תלינן בכל אלה. ויש לפרש דבריו באופן זה שאמרה דטמאה אני מקודם ולא מאיש זה ששתתה עליו וכיון שכבר קינא ונסתרה רגלים לדבר דפרוצה היא ונאמנת ועיין רמ"א אהע"ז סי' קט"ו וקע"ח ואחרונים ואכ"מ. ועיין שם עוד במל"מ מש"כ על דברי התוס' דכאן ועיין בתוס' שאנץ דמשמע דעיקר קושיתו הוא מדקאמר לקמן אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת פיי"ש ולפי דברי המל"מ יהי' מיושב קצת הדקדוק מה דקתני הא' באומרת טמאה אני. והב' האומרת איני שותה. דלכאורה מאי קמ"ל בזה ומאי חידוש יש בין שניהם. ועיין לקמן י"ט ע"ב וכ' ע"א דאמרינן דאומרת איני שותה כמאן דאמרה טמאה אני יע"ש ולפי אוקמתת המל"מ א"ש דבאומרת טמאה אני הוא בשאמרה כן אחר שתיה. אלא דעדיין יש לדקדק כן בהמשניות דלקמן בפ"ו ובפ"ד דתני כן בהא לישנא

והנה יש לפרש עוד כוונת קושית הירושלמי כי הוא זה לפי שיטת הראשונים דמשנה ראשונה דאמרה דנאמנת לא דינא קתני דמדינא וודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה מילתא תקינו במשנה ראשונה להאמינוה וכו' ומכי חזו