מנחה חריבה רעח

מה האמינה תורה ע"א בסוטה ובמרדכי שמציין שה בגליון הש"ס דמרנא רע"א זצ"ל, ועכצ"ל כמש"כ התוס' לתרץ בחולין ובנדה יעוש"ה, – שם, מילהון דרבנן פליגי וכו' קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה וכו', כבר הרגיש הרש"ש מה שיש להרגיש בקושי הפירוש שבדבר זה, דהא לר"י אפילו וודאי זינתה מותרת יע"ש מש"כ להעיר, ובהגהות הגאון ר"ש מדעסויא ז"ל כתב בקיצור פי' דלא ילפינן טומאה מסוטה כנ"ל עכ"ל, וכוונתו דהא בקטנה יש בה דעת למישאל ומ"מ טהור א"כ ראיה דפליגי ואכתי אין בזה כדי נ"ט ועיין הגהות מלא הרועים, ועיין ק"א בשם הפני משה, ולולי דמסתפינא מרבותי, היתי מפרש עפ"י מאי שהקשה (הש"ש ש"א פט"ז) באמת על הרמב"ם שפסק דקטנה יכול לקנות לה להאסר על בעלה, והא קטנה וקטן הוי דבר שאין בו דעת לשאול יעו"ש מש"כ (יעיין לקמן בהגהות חשק שלמה, ועיין היטב בק"ע ובפ"מ ובהגהות ציון וירושלים בזה שנטלם מהש"ש כל מה שהביאו) וזה הוא דאמר בירושלמי מילהון דרבנן פליגי דמר ר"ז וכו' פירש דפליגי על מה דמר ר"י בקטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה משמע הא אם יש לה רצון וסל דפ"ק לאו אונס הוא וכדפסק הרמכים ז"ל הוית אסורה על בעלה, והא תנינן כל שאין בו דעת לשאול ספוקו טהור פירוש והתם תנן דחש"ו שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה יע"ש, וא"כ קטנה אפילו יש לה רצון אינה אסורה בספק סוטה משום דהוי אין בה דעת לישאול וא"כ אפשר דאפילו בוודאי סוטה, לא קאי ונטמאה על קטנה ודו"ק ומשני הא אם יש בו דעת לישאל ספיקו, פירוש הא בקטן שיש בו דעת לישאול כמו שמבואר בסוכה שהביאו הפ"מ שם ספיקו טמא, ברם הכא אע"פ שיש בו דעת לישאול ספיקו טהור, פירוש אפילו קטנה שהגיעה לכלל דעת לישאול ובשאר טומאה דעלמא היה ספיקה טמא, מ"מ הכא בזנות ספיקה טהור משום שאין לה רצון ורצון דידה אונס הוא אע"פ שיש לה תאוה, וכמו תחילתה באונס וסופה ברצון, שכתב הרמב"ם שאין זה רצון וה"נ בקטנה אף בתחילתה ודו"ק, אבל אי ס"ל דיש לה רצון, היה קאי פרשת סוטה עליה כמו שפסק הכי הרמב"ם, ומשום די"ל דהקרא מיירי בקטנה שהגיעה לכלל דעת כזה שיכולה לישאול ואי רצון יש לה, ק"ו שיש בה דעת לשאל, כנ"ל אבל לא קאי על ברייתא דבן זומא, וגם האיך יאמר דר' יוחנן יפלוג על בן עזאי התנא, וגם לא יכנה אותם מילהן דרבנן כנגד בן עזאי תלמיד חבר של ר' עקיבא אלא דקאמר מילהון דרבנן על בן עזאי וחביריו והטוב מזה בוודאי טוב יעיין בק"א מה שהשיג על תירוץ הגאון אב"ד דאמשטרדם ליישב דעת הרמב"ם משום דא"כ פשיטא למ"ל קרא למעוטי אשה ולא קטנה פשיטא דיכול לקנאות לה מספק וא"י להשקות לה מספק דספק קטנה או גדולה היא, עיי"ש. עיין לעיל מש"כ בשם המנ"ח על הא דאנדרגנוס ומש"כ אני ובשם התפארת ישראל שכתב בספק קטן ספק גדול דשותה יעש"ה ואין לי פנאי כעת להאריך ואי"ה כשאפנה אשנה עוד פרק זה, וראיתי במנ"ק ולא ראה ברש"ש ובהגהות חשק שלמה כאן ופירושו ג"כ דחוק

שם תוס' ד"ה ברשות הרבים וכו, א"כ הא דתנן בפרק האשה וכו' שלש נשים שהיו וכו' אמאי כיון דאיכא שלש הוי ליה כרה"ר ? כתב הרש"ש נראה משום דאיסור נדה לבעלה הוא מחמת טומאה וכו' לכן ה"ל כסוטה וכו' ול"ד לשאר איסורים דלית בהן לתא דטומאה ע"כ, לא דק בלישניה שאמר דאיסור נדה לבעלה הוא מחמת טומאה ונעלם ממנו דברי התוס' ב"ק י"א ד"ה דאין מקצת שליא וכו' שכתבו וי"ל דשמעתין מיירי לטנין לאוסרה על בעלה עכ"ל וביאר (הש"ש ש"א פי"ב) דדוקא ספק נדה לטמא טהרות כיון דהו"ל ס"ט אמרינן ס"ט ברה"י טמא ואפילו ס"ס, אבל נדה לבעלה איני משום טומאה אלא כשאר איסורי תורה ואין בהם חילוק רשיות וס"ס מותר יע"ש שהשיג על המהר"ם שיף שהניח דבריהם בצ"ע, וא"כ צ"ל דהקשו על המשנה משום דמיירי לענין טהרות וכן הגמ' שהביאו אח"ז מהיתה יושבת במטה וכ"ו מיירי נמי לענין טהרות, אלא דמש"כ הש"ש שם להעיר על המהר"מ שיף דסוטה לבעלה אסורה משום טומאה וכדכתיב ונטמאה וכו' וכיון דאיסור שבה משום טומאה הו"ל ס"ט ברה"י וכו', י"ל קצת דדוקא לבועל ע"י אותה ביאה שאסרה הוי טומאה אבל מה שאסורה אח"כ לבעל אינה מכח טומאה אלא ג"כ איסור בעלמא ע"י גרם ביאת הטומאה ויש לזכות דברי המהר"ם שיף, ועיין תוס' יבמות ל"ד ע"א ד"ה אע"פ, וגם יש לעיין לפי דברי התוס' דיבמות י"א דבספק סוטה לא קאי האי ונטמאה יע"ש ואכמ"ל, ולעיקר קושית התוס' הנה בתירוץ הרשב"א שם במס' נדה שהעתיקו המנ"ק על קושית התוס' דלקמן מריש נדה שהיו חברותיה וכו' משום דנשים אפילו מאה כחד דמיין ורה"י היא עיי"ש א"כ בפשיטות א"ש דשלש נשים, הוי רה"י לעולם, ובמה שתירצו כאן התוס' משום דהתם אחת מהן וודאי טמאה והאיך נטהר כולם ול"ד אלא לשני שבילין, העיר הרש"ש ז"ל דא"כ מאי פריך בפ"ב נזירים דהא התם ג"כ אחד מהן וודאי טמא ואולי דהואיל דאין כאן אלא ע"א לא נקרא ודאי כ"כ עכ"ל, והמנ"ק השיב דכבר קדמו בזה בש"ק על ירושלמי דנזור שם יע"ש, (וכ"כ נמי בהגהות ר"ש מדעסוי ז"ל בדפוס ווילנא עיי"ש) ואני תמה שנעלם מהם שכזה הקשו התוס' בעצמם שם על אתר בד"ה ואומר וכו' וא"ת א"כ מ"פ