מנחה חריבה רעג

אלפים אמה שדות וכרמים, ונזכרתי שבאמת הרמבם ז"ל פי"ג משמיטה דין ב' כתב כן מפורש ואלף הראשונים מגרש ואלפים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים והרגיש בזה הכ"מ שם דמפרש דלא כפרש"י אלא כפשטות דמתניתין יעו"ש ובתו' רע"א ועיין בשו"ת זכרון יוסף ס' ז' אות מ' מ"ג

עוד שם בפרש"י ד"ה מגרש רחבה וכו' ומאילנות לנוי העיר, עיין בהגהות הרש"ש ז"ל, ועיין בה"ז וצ"ק שם בערכין ובמשל"מ פי"ג משמיטה דין ה' יעוש"ה ובס' הפלאה שבערכין בעירוכין שם באריכות בזה ואכמ"ל, וכן מצאתי בזה בשו"ת זכרון יוסף סי' ז' אות ל"ט מ' מ"א עיי"ש דברים נכונים ובתפא"י בערכין שם

שם בתוס' ד"ה כשם וכו' רמ"ח אברים שיש בה, עיין במנ"ק מה שהרגיש, וכ"ק בהגהות בן אריה כאן להעיר מבכורות מ"ה א' דבאשה יש יותר, וכן עיין במפרשי הירושלמי, – שם אבל הוא לכשתשתה הוא נבדק פירש דוקא משתיה זו של סוטה זו ולא על של אחרות וכדפריך לקמן ולא כן סברינן מומר לכשתשתה הוא נבדק יע"ש, ויש לחקור אם מודה שנטמאה ממנו אך היא כופרת ועיין בשו"ת הרשב"א ומל"מ ומנ"ח ובאופן שהיא שותית אם גם הוא נבדק, וגם באופן שהיא נבדקת וידעינן שהוא היה מזיד ולא נבדק מצד שהזכות תולה וכדומה, אם הורגין אותו שבא על א"א למ"ד חבר א"צ התראה, ואין לך עדים וראיה יותר גדולה מזה ובאופן דליל עם אחרות נסתרה ועיין לעיל דף ז' ע"א ברש"י ומש"כ בחידושי שם עשיה וק' דף כ"ח ע"א בעל מאי עביד וכי תימא דאי אית ביה עון בדקי ליה מיא כי אית ביה עון בדידיה מי בדקי לה מיא לדידה וכו', לכאורה מכאן קצת ראיה לדעת הרמב"ם דאיני מנוקה מעון מקרי כל שבא ביאה אסורה מימיו, דאי כפרש"י א"כ יש לפרש דאית ביה עון דהיינו שבא ביאה אסורה מימיו ונסתר עם אחרות ולכך בדקי ליה מיא, ולא יקשה מעכשיו כי אית ביה עון מי בדקי לה מיא לדידה, דעל שאר עון וביאות אסורות, איני מעכב השתיה גבי דידה ומ"מ בדידיה י"ל דבדקי אותו, א"ו כשיטת הרמב"ם כמובן. ורש"י בעצמו הרגיש בזה, ולכך פירש „דאי אית ביה עון שבא עליה לאחר שנסתרה” ופריך שפיר דאיני בדקה לה כלל בהאי עון, וא"ל דאין סברה דעל שאר ביאות אסורות ובדקו ליה מיא לבעל וז"פ וקצרתי (ועיין קר"א) ואם נפרש כנ"ל יתיישב בזה מה שהקשה במ"ק על פרש"י דאיך נוכל לומר דע"י עון זה בדקי ליה מיא לדידיה, הא סוטה לבעלה רק בעשה או בלאו והאיך יתכן שהמים יבדקוהו בחיוב מיתה עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא דהיינו דאית ביה עון של ביאה אסורה בחיוב מיתה, אבל זה דוחק, וגם הרמב"ם הא ס"ל אף ביאה מד"ס מעכב, ועיי"ש מש"כ במ"ק שעיקר החיוב הוא בעבור שבועת שקר יע"ש ולענ"ד נ"ל טעם הדבר הוא כמו שמצינו בבסו"מ אף שלא עשה דבר המחייבו מיתה, אלא דהתורה ירדה לסוף דעתו, וה"נ כן, וכדאיתא במדיר פ' נשא דעובר על עשרת הדברות ובא לידי כל עבירות חמורות שבתורה, וביותר כמו שמצינו בקטני עה"נ כה"ג עיי"ש בתוספתא דסנהדרין ולמען ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, ונוסרו הנשים, – וז"פ

שם דף כ"ח ע"א ת ר וכו' ואחד לתרומה ד"ר עקיבא וכו' ופרש"י ז"ל דיה אחד לתרומה שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן נפסלה מן התרומה ע"כ, וא"י לפרש מאי הרבותא וההוספה ש"כ רש"י „שאפילו היא בת כהן” הא אם בעלה כהן לבד סגי, דנפסלה ע"י זה מלאכול בתרומה ואולי מפני הק"ו של ר' ישמעאל דמה גרושה וכו' דע"כ בבת כהן וכו מיירי כדפרש"י, ועוד י"ל קצת דמזה דבעלה כהן שנפסלה מן התרומה אין זה רבותא כיון שמעכשיו אסורה לבעלה בחזקת זונה וא"כ כל מידי שנמשך מכח זה סברא הוא דליפסוק ואף שעדיין לא פקע כח קנינו שהרי צריכה גט מ"מ בחדא מחתא הוא לא שווינהו להדדי, ול"צ קרא אלא במקום שהיא בת כהן דאוכלת מעצמה ולא מחמת בעלה, אפ"ה יש עליה איסור לאכול מכתוב זה, ואע"פ שהיא יודעת בעצמה שהיא טהורה ועיין לקמן בע"ב וכ"ת כהונה ל"צ קרא וכו' ובתוס' שם כ"ט ע"א ודו"ק ותבין מש"כ ויל"ע

שם ברש"י ד"ה מגיד וכו' וקאמר לך דישקנה לברר הספיקא וכו' עיי"ש נ"ל להטעים דזה גופא שהתורה התירה להשקותה ולבזות אותה בכל מעשה ההכלמה והביושים שלה ופרע את ראש וכו' וכמבואר הכל לעיל פ"א היא ראיה נצחת ג"כ שעשתה בזה התורה ספק כוודאי ולעיל שם בפ"ק הבאתי דברי הירושלמי (פ"א הל' ה') ומבזין על הספק אמר ר' שמלאי בכל מקום שאתה מוצא זנות את מוצא אנדרו למסי' באה לעולם עיי"ש במפרשים ולכך מבזין על הספק, ומשום דספק זה כוודאי משוה לה

שם ברש"י דיה סוטה לא עשה בה וכו' וה"ה לשוגג וכו' ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה עכ"ל, והנה מדלא פירש דשוגג היינו אומר מותר וכה"ג יעיין בזה מש"כ בריש פ"ק על המשנה שם עיי"ש, וכן מה שהוסיף רש"י ז"ל דאף היא שוגגת וכו' משמע דאם היא היתה מזידה אף שהוא שוגג מ"מ אסורה לבעלה, ועיין לעיל בתוס' ד"ה כשם וכו' בשם הירושלמי ובמשל"מ פ"ב מסוטה די"א ד"ה מפי השמועה וכו', שו"ר שהרגיש בזה הרש"ש, ועיין בהגהות ציון וירושלים לירושלמי כאן הל' א והביא בשם ספר אמונת חכמים להגאון מו"ה אבי עד שר שלום בפכ"ד שם שהקשה