מנחה חריבה רסח

שעומד לשריפה וכמ"ש דאינו מצוה על ישראל לבער וא"כ י"ל קושית התוס' דמש"ה קאמר משום היתר אכילה דנ"מ בערלת נכרי רק דקשה ממ"נ אם הוא של נכרי ת"ל דלא הוה לכם ובמתנה עמ"ל יראה דסוף סוף הוה של ישראל אבל אי נימא כשיטת הרמב"ם דמשום ה"א פסול כל ז' י"ל שפיר דנ"מ היכי דהשאיל נכרי אתרוג לישראל לצאת בו בשאר הימים דכתותי מ"ש ל"ש וע"כ צ"ל משום ה"א ומוכח כשיטת הרמב"ם ועיין תוס' סוטה כ"ה מ"ש מכה"כ דמטמא ט"א ת"ל דכמ"ש י"ל ג"כ באופן זה את"ד, וכבר רמזתי בפנים כה"ג בשם הקרית ספר שהבין כן בדבריו הקצרים והעמוקים שכ' ובע"ז ואשרה של עכו"ם שנטלן בשאלה פסיל משום שאול ע"כ עיי"ש, יעוד כתב תירוץ שני עיי"ש, באופן דרק חלק אחד מאתרוג הוה ערלה יע"ש, אך עוד כתב חילוק שלישי והוא כמו שכתבתי אני ת"ל וז"ל די"ל לשיטת הסמ"ק דאתרוג הבוסר דהיינו כפול הלבן ופשוט שהוא פחות מכזית ולפ"ז י"ל אף דערלה בשריפה מ"מ פחות מכזית דהוי ח"ש אף דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת מ"מ לשיה' מצוה לשרפה זה אין לנו וא"כ ל"ש לומר כמ"ש ע"כ קאמרו משום היתר אכילה וכו' יעו"ש לענין ת"ט עי"ש וזה נכון, אלא דיש לחקור לפ"ז בשמן שריפה דבוודאי רק כשיעור רביעית או כביצה יש המצוה דלשורפה, אבל בפחות לא, וא"כ יש להעיר הרבה לענין נ"ח מדוע אין מדליקין דהלא הוה פחות מכשיעור וי"ל בזה מה שהקשו דנימא א"ע מח"ח דליכא חיוב כלל וצ"ע בזה אי"ה, גם נזכרתי מה שאמרו בבכורות י"ב ע"ב דאילו מטמיא בת שריפה היא ובמהרי"ט אלגאזי שם עייש"ה, והא אי מפריש פחות מכביצה ואף שמקבל טומאה מ"מ לא צריך לשרפה כלל פחות מכשיעור ודו"ק גם יש לעיין מפסחים שם דמ"ו במשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה שצ"ע לפ"ד וקצרתי, ולפי מה שכתב בס' פרי יצחק סי' ל"ז דבע"כ צ"ל דהא דאמר בגמ' שם לאכלה ולא לשריפה הוא ל"ד שריפה דלשיטת רש"י ת"ט מדרבנן הוא בשריפה וכו' אלא עיקר הכוונה משום דכתיב לאכלה וחלה טמאה לאו בת אכילה היא וכו' יעו"ש, א"כ א"ש דח"ש אף דליכא עלה מצות שריפה מ"מ לאו בת אכילה היא, ובדבריו יל"ע בדברי המהרי"ט אלגאזי שם שם הנ"ל ולפלא שלא העיר מזה וקצרתי, (ועיין בצה"ק סי' י"ד הנדמ"ח שלא ראה זה): מה

מה שפרשתי בפנים הא דתנן במשנה ושא"ר לילד עיי"ש, מלשון הרמב"ם (פט"ו מהל' אישות דין ו') דאמר לא ישא אדם עקרה וזקנה ואיילנות וקטנה שא"ר לילד אא"כ קיים מצות פו"ר וכו', וכתב המ"מ וכתב רבינו בכללן הקטנה לפי שאע"פ שהיא באה לכלל בנים השתא הוא מחיוב והיא לא בת בנים היא ומבואר בתוס' פ"ח דיבמות וכו' עכ"ל מזה נתעוררתי לפרש משנתינו (ג"כ הך שא"ר לילד היינו קטנה שא"ר לילד עכשיו, ואע"פ שיכול להפרישה ותליא במחלוקת דלעיל דמעוברת מניקת ואפשר דכאן כ"ע מודי דלא משום איסור א"ר אלא בעצם כמו עקרה וכדומה שאפשר ג"כ להתרפאות וצ"ע, ולשיטת הרמב"ם פ"ב מסוטה דקטנה שהשיאה אביה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שביארנו והוא כמו שכתב בהל' ב' דאשה פרט לקטנה וכי' יע"ש, ואין להקשות דלמ"ל קרא למעט ת"ל משום שא"ר, לילד וכמו שפסק בהל' י' גבי זקנה ואיילונות מלבד מה שי"ל דזה רק מדרבנן וצריך מיעוט מדאורייתא י"ל פשוט דהנפ"מ היכי שהיו לו בנים או אשה אחרת ראויה לילד דה"ז משקה אותה קמ"ל מיעוט דאשה פרט לקטנה, ודברי הרמב"ם דפט"ו מהל' אישות הנ"ל יש להם מקור בברייתא דידן כמש"כ הרמב"ם בהל' סוטה, וז"פ, אך א"כ לא שייך תשובת ר"א דיכול הוא לישא וכו' דזה לא מהני מידי ואפשר לומר דהני תנאי לית להו כלל האי מיעוטא דאשה או כמו שדחק עצמו הכ"מ שם הל' ב' מדכתיב והביא האיש את אשתו יע"ש ובמשל"מ שם דין ב', ומזה יהי' סעייתא ג"כ לדברי הרמב"ם דקטנה יש לה רצון ונאסרה על בעלה ויגדיל תורה ויאדיר, שו"מ בעז"ה במשל"מ פ"ב סוטה דין י' בין השיטין שם נבלע בנעימות ד"ק הערה זו לענין קטנה על הרמב"ם דלא חשיב לה בהדי עקרה, ומשום דבקטנה אף חכמים מודו וגם יש מיעוט אחר עיי"ש ות"ל שכוונתי מעצמי

מש"כ בדברי התוס' בטעמא דב"ה דלכג"ד משום דצריך דיינים ומי יימר כו', לא אמנע הטוב להעתיק ד"נ שראיתי בבי"צ שמעלקיס זצ"ל חאור"ח סי' נ"ג בהסבר דברי התוס' ב"ק כ"ג ע"ב דל"ל אוקי ממונא בח"מ דהא ב"ד מפקין מיניה, שאין שום פי' לדבריהם וי"ל הכוונה דכיון שישבו ב"ד ודיינא ליה ל"ש לומר מי יימר דמזדקק ליה דיינא אמרינן כל הע"ל כגבוי ול"ל דמעמידין בח"מ דחשיב כבר כגבוי כיון שיושבין הב"ד ומפקין ול"ש מי יימר וזה נ"ל הטעם דמהני מוסר שטרותיו לב"ד לענין פרוזבול דלא כפרש"י גיטין ל"ז משום דהפקרן הפקר רק משום דחשיב כגבוי דל"ש מי ימר כנ"ל עכ"ל, א"כ לפמש"כ האחרונים שהבאתי בגוונא דמודי ב"ה דכג"ד נוזיל ביה בתר רובה ג"כ דהוי כמו להחזיק וד"ז צ"ע לעת הפנאי אי"ה

מש"כ כ"פ בדף כ"ה בענין שאמרו לאוסרה אבעל וכו' משום א"א חע"א, יש לעיין גם בלשון הרמב"ם פ"ב מסוטה דין ט' שכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאווין וכו' וקנא לה ונסתרה אינו שותה אלא תצא בלא בלא כתובה ותהי' אסורה עליו „אף משום זה” דג"כ צ"ל משום דהוי איסור מוסיף לגבי בועל וכמוש"כ