מנחה חריבה רנח

ערוה אחת והמנהג לענש ניכסין על הקריבות והוא אמוד וכשרצו להענישו טען שלגבי דידי' אין זה איס' וטעמו שמד' הר"מ נראה שעיקר איסור הקריבות היא מפני הרגל עבירה ובדידיה אפילו אם יבוא ליכא שום איסור תורה וכו' יעו"ש והוכיח המחבר כדברי הב"ת מדברי הרמב"ם ז"ל דכל שאנו מובטחים שלא יבוא לידי הרגל עבירה או באופן דידיה ליכא איסור תורה על קרובות אבל איסורי דרבנן מיהא איכא דכיון דחזינן דסוגיא דידן ורמב"ם וטור ומרן בש"ע סימן קע"ח דמ' דבביא' שחוף שהוא משמש באב"מ נאס' אשה על בעלה דאל"כ לא היה קינוי וכמו שהק' שם אביי לרבא שאמר פרט לשקינא לה דרך איברים וז"ל א"ל פריצותא בעלמא הוא ופריצותא מי אסר רחמנא שאסור ופרש"י פריצותא מי קאמר רחמנא אשה על בעלה מש"ה וכיון דלא מתסרא עליה בהם פשיטא דלאו קינוי הוא עכ"ל ועיין לה' מגילת אסתר שדחה ראית ס' זוהר הרקיע מסוגיא זו לס' הרמב"ן על פרש"י הנז' יעש"ב שהדין עמו ופשוט וא"כ נמצינו למודין מסוגיא זו דלאיסור אשה על בעלה ולפוסלה מה"ת כדין זונה היא נאסרת אפי' בביאת שחוף שהוא משמש באב"מ וכ"כ הב"ש בסי' כ' סק"ה ודוקא לענין כרת ומיתה הוא מש"כ הר"מ פ"א מה' א"ב דין י"א דאיני חייב שאין זו ביאה וכן סיים וז"ל אבל פוסל מן התרומה וב"ד מכין את שניהם מ"מ וה"ה הביא שם סוגיא דשבועות וסוטה וסיים בזה"ל ומ"ש מ"מ הוא מפני שזה פטור אבל אסור הוא וכבר ביארתי כיוב"ז פ"א מהל' שבת עיי"ש וא"כ נמצא אתה למד דבביאה זו ג"כ יש איסור תורה אלא שהוא פטור ממיתה ועונש וכיון שכן ראוי לעשות גדר וסייג מדרבנן בקריבה זו יעוש"ה באורך במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן זל"ה, והנה בסברתו זאת י"ל קושית השעה"מ הל' איס"ב שהקשה לדברי הרמב"ם דיש איסור קריבה בלאו דלא תקרבו א"כ תקשה מאי ס"ד דגמ' בריש יבמות דפריך וליתי עשה ולידחי ל"ת דח"כ הא לא הוי בעידנא דבנשיקה עבר על לאו דלא תקרבו ומצות יבום לא הוי עד העראה לפחות עיי"ש שהניח בצ"ע, ולפי הנ"ל א"ש דהקריבה אינו אסור רק במקום דהביאה בעצמה אסור' אבל אי הביאה בעצמה מותר משום דאתי עושה ודחי ל"ת אין התחלת איסור על הקריבה כלל, וכדומה שכ"כ הבית הלוי ח"א ליישב קושית השעה"מ הנ"ל בסברא הנ"ל וכן מצאתי אח"ז שהקדימו בזה כבר החמד"ש חאור"ח סי' י"ח יעו"ש ואכמ"ל, וכמו כן ראיתי בשו"ת זית רענן חאהע"ז סי' א' בזקן אחד שנתבטל כל כוחותיו וכו' אם מותר ביחוד ורצה לדמות זה לקטן פחות מב"ט שמותר ביחוד, ושוב הביא ראיה משחוף דידן והשתא אם נאמר דשחוף מותר ביחוד א"כ ליכא צד פשיטות לאיסור וקמ"ל שמואל דלא תלי זב"ז א"ו אף בשחוף איכא איסור יחוד וכו' יע"ש ותימה עליו שלא סתר זה מהא דאמר איש למעוטי קטן ולרמב"ם מיירי בפחות מב"ט דליכא איסור יחוד כלל כמו שהזכיר בעצמו מקודם וגם לדברי הנחב"כ הנ"ל בוודאי איסור ביחוד זקן ושחוף ולא דמי לקטן

ועיין בשעה"מ סוף פ"א מהל' אישות אם בא באב"מ לשם אישות אי קנאה אי לא יעוש"ה ודו"ק ובמנ"ק הביא קצת ראיה דאשה אינה נאסרת לבעלה באב"מ דלא כהב"ש אהע"ז סי' כ' שהחליט בפשיטות דנאסרת על בעלה מהא דפריך בסנהדרין (דמ"א) אלא עדי נערה המאורסה דמיקטלה היכי משכחת לה הא יכולין לומר לאסרה לבעלה באנו יעו"ש והא ע"כ הב"ד מחויבין לשאול לעדים אם בא עליה באב"מ או באב"ח דהא אם בא באב"מ אינו חיוב מיתה וא"כ שפיר נהרגין כשאמרו שבא עליה באב"ח דאי לאוסרה על בעלה לחוד באו היה להם לומר שבאב"מ בא עליה את"ד, ולדעתי לא דק במחכ"ת ואפילו קצת ראיה אינו דהא אי אפשר להם להעדים לראות כמכחול בשפופרת אלא משיראו כדרך המנאפים סגי להורגם וא"כ מהיכן יכולים לידע אי באב"ח או לא ואי לשיטת הבה"ג כבר הקשו על זה בנוב"י ועוד מגמ' דסנהדרין הנ"ל, ובוודאי אין הב"ד מחויבים לשאול לעדים אם בא עליה באב"ח דרובא וחזקה הוא שרובם אינם סריסים וכדומה אלא דלמ"ד דחיישי למעוטי, יש להעיר לומר דהב"ד מחויבין לשאול אם היה באב"ח ויש לעיין עפ"י זה במכות שם דף ז' ע"א ובתו' שם וקצרתי אבל להלכה אין שום מקום לשאלה זו ודו"ק

ומש"כ ברצ"ח כאן דשחוף מקנין ע"י דוקא להפסידה כתובתה לא דק כמבואר ברמב"ם ריש הל' סוטה שמשקין אותה על ידו וכן משמע בכל הראשונים, ועיין בלשון המאירי שכתב ומאחר שמקנין אף ע"י שחוף ר"ל שכל שנסתרה עמו אחר הקינוי ביאתו חשובה ביאה ליבדק עליה צריך לברר וכו' עכ"ל מבואר דבודקין אותה

שם ברש"י ד"ה ופוסל בתרומה וכו' כגון עכו"ם וכו', עיין במאירי שכ' ב"ט פוסלה מן התרומה וכו' ואפי' היה שחוף וכו' עיי"ש והנה מבואר שם ביבמות דדוקא בני ט' ואפילו ספק ב"ט או לא פוסלין יעוש"ה, ונתעוררתי במק"א לפמש"כ הרמב"ם דלא ניתנו שיעורים לב"נ ואף פחות מב"ט אם הוא חריף נענש כידוע, וא"כ עכו"ם פחות מב"ט מדוע אינו פוסל ונתעורר אצלי ספק זה בעובדא שאירע בתו"ח חאהע"ז סי' י"ט עיי"ש, וצ"ל דבמה שנוגע אצלינו לפסול בת ישראל אזלינן בתר שיעורי' ישראל שצריך להיות דוקא ב"ט ודו"ק ועוד י"ל באופן אחר וקצרתי ורק לעורר באתי

שם בתוס' ד"ה למעוטי בהמה וכו' תימה וכו' א"כ רבא דאמר בפ' הבא על יבמתו דיש זנית לבהמה וכו',