מנחה חריבה רנג

מהרי"ט לענין אם מותרת להפיל הולד עיין בספר ראשון ואכמ"ל ועיין מנ"ל פ"ב דין ז' מה שפירש והעיר בדברי התוס', ואלא זה צ"ע בפרש"י דהא כיון שאימרת טהורה אני מה חשש יש כאן שלא ליקטלה לילד הא היא יודעת בעצמה וי"ל

שם דלאו בת קינוי היתה דממעט לה בספרי מכי תשטה אשתו וכי' עיי"ש מלשון זה משמע דבכל הני דממעטי' מכי תשטה הדין כן ועיין במנ"ל פ"ב דין י"א ד"ה לא שנסתפק היכי דנעשה כרות שפכה בין קינוי לסתירה מהו אם גם באיסורי תורה הדין כן או לא עייש"ה, ובאמת בספרי ליתא הכי אלא להוציא אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה אלא כוונת התוס' כמו דממעטינן חלוצה לכ"ה, ובאמת חלוצה לא דוקא בכמ"ק שנישנה עיין תויו"ט ריש פרקין וכידוע ועיין תוס' רעק"א במשניות כאן ועיין מנ"ל שם דין י"ד בנטמאה לאחר קינו' יע"ש וצ"ע, ובלשון הירושלמי זה, עיין ברמב"ם פ"ב דין י' שהסביר בלשון זה לא היו לו בנים וכו' ונולד לו בן מגרושתו בין קינו לסתירה כבר נידחית מלשתות עכ"ל, ומשמע דמשום זה שהיתה גרושתו מעוברת לא מקרי האיילונות ראוי' וע"כ בשעת קינו היתה מעוברת כבר גרשתו וצ"ע, דלא גרע מהיתה לו אשה לחוד דמהני כמש"כ הכ"מ שם, ורוב יולדות ולדקיימא וי"ל גם שנולד לו בן בזנות או מפלגש ועין רא"ש פ"ק דכתובות ודו"ק, שוב למדתי בהמאירי וראיתי שהרגיש במה שהרגשתי לעיל דהא היא אומרת טהורה אני וז"ל הצח, מעוברת ומניקה משקין אותה ואין ממתינן לה וכו' שאם טהורה היא אין בזה חשש ואם טמאה היא אין עבורה בזו יותר מד"נ שהיוצא ליהרג אין ממתינן לה וכו' (עפ"י דברי התוס' צ"ע זה) ואם מיניקת היא ינתן למניקה ופלא על המנ"ק שלא הביאו, וראיתי בקרן אורה שהביא בשם הילקוט דר"ג דריש ונקתה ונזרעה זרע פרט לזרוע, מגיד שאין עוברה שותה הרי מבואר כדברי התוס' ז"ל דאינה שותה כשהיא מעוברת עכ"ל, ואני תמה דמשמע פשטות הלשון דממעט שאין עוברה שותה כלומר לעו' אינה שותה וכמו בכמ"ק דאמרו חכמים אינה שותה, וא"כ הוא נגד משנתינו דמעוב' עצמו שותה, וי"ל דזה שבא משנתנו לאפוקי מהספרי הנ"ל ולא כפרש"י ותוס' וצ"ע, וכמו לרשב"א דאמר איילונית אינה שותה, פירושו דאינה שותה כלל מדאו' וקאי בין על מעוברת עצמו ובין על מעוברת חבירו דאינה שותה משום שכבר נזרעה, ונפ"מ לענין מניקת חבירו ודו"ק, עוד הביא בשם הילקוט בשם הספרי זוטא דאיכא תנא דמרבי מתחת אישה כל הפסולין כגון אלמנה לכה"ג. וכו' לשתיה וראבר"ש פליג ואמר אין משקין את הפסולות ובתלמודן לא הובא מחלוקת בזה לא בבבלי ולא בירושלמי עכ"ל ועיינתי בילקוט והוא באמת דבר תמוה, גם עצם הברייתא תמוה דחשיב בין הפסולין בת ישראל לממזר וכו' מצרי ואדומי פצוע סב דכא וכרות שפכה לכותי' ולחלל ולרבות כל הפסולין שישתו הנה לכותי הוא בוודאי דבר שלא ניתן להאמר שבת ישראל לכותי אין כאן קדושין כלל ואין מבני ישראל, וצע"ג, ואין בידי כעת ילקוט עם פירוש הזית רענן ואף למ"ד עכו"ם שקידש בזה"ז חוששין לקדושין שמא מי' שבטים הוא בדוכתי דקביעי יבמות ט"ז ע"ב, לא ניתן לאמור כלל וז"פ ולפ"ז צע"ק במה שכתבו התוס' לעיל כ"ב ע"ב ד"ה ושבעלה וכו' מפני שידוע פסול שלהן שאינן נבדקות ואין מביאין אותם לשתות והא שומ"י ס"ל לר"י דשותה ואלמנה לכ"ג נמי לזה המ"ד דספרי וכיון דאיכא פלוגתא לא ידוע לכ"ע כמש"כ התוס' ערכין גבי מקדש אחותו

שם בתוס' דאי קינא לה כשהיא מעוברת וילדה ומת הולד או הפילה אפ"ה אינה שותה דלאו בת קינוי היתה וכו' עיי"ש, יל"ע קצת לפי מאי דאמר ר"י יבמו' דף ל"ה חליצת מעוברת שמה חליצה ומשו' דאמרינן איגלאי מילת' למפרע דההיא דמעברה אפילו מפלה ימ"ש וא"כ ה"נ כיון דאיסור מעוברת הוא משים דלמניקה קיימה כמבואר ביבמו' דף מ"ב וא"כ כשהפילה אח"כ נימא אגלאי מילתא למפרע דההיא דמעברה אפולי מפלה ולא היתה קיימה להנקה ואמאי אינה שות' כשהפיל' הולד ואל"ק לפי דברי הנימק"י שם ודו"ק וקצרתי ובעיקר דבריהם על מש"כ ומת הולד וכו' כבר עמד על זה המל"מ בהל' סוטה דאי אליבה דר"מ צריך להוציא' אפי' מת הולד וכו' יע"ש ובקרן אורה, ומגיה כל זה מדברי התוס' עיי"ש, ואפשר לומר דמת הולד היינו נמי שמת תיכף כמו פיהק המת דאיגלאי מילתא דנפל הוי ולמפרע לא הוי מעוברת כלל ואפשר כה"ג גם לר"מ לא קנים ומותר להחזיר' והוא ד"ת וצ"ע לדינא שו"ר ביבמות ל"ו ע"ב דקאמר שם אין הולד של קיימא תנא משום ר"א אמרו יוציא בגט אמר רבא ר"מ ור"א אמרו ד"א ר"מ דתניא וכו' משמע כמו שר"א ס"ל באין הולד של קיימא דמ"מ יוציא בגט ה"נ לר"מ אף שהפילה דאיגלאי מילתא דלאו מעוברת היתה מ"מ יוציא בגט וקניס שלא יחזיר עולמית וי"ל, וצ"ע בחדושי הרשב"א שם, ועל לשון הרמב"ם שאמר עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו ה"ז שותה שאין כאן עבירה, לפי פשטות הלשון ילע"ק מהא דקאמר ביבמות (ל"ו ע"ב) הנ"ל אמר רבא ר"מ ור"א אמרו דבר אחד ר"א הא דאמרן ר"מ דתניא לא ישא אדם מעוברת וכו' וכו' ע"כ לא קאמר ר"א הכא וכו' אשת אח דאו' אבל התם דרבנן כרבנן ס"ל ע"כ ועדיפא הו"ל למימר דהתם אין כאן עבירה כלל וצ"ל דרמב"ם לא אמר זה אלא משום שפסק כחכמים דיוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ולפ"ז אין כאן עבירה ועיין במשל"מ שם, אבל לר"מ וודאי עבירה הוה, וכן משמע מדקאמר נמי תו התם ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא משום דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר