מנחה חריבה כה

(פ"ד ע"ב) ד"ה שייר תירצו להאי קושיא משום דלא מתסרא בהכי ליבם שאין פ"ד ולא אמרינן במותר לה נאסרה וכו' דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה דנאסרה בכך לבעל כגון סוטה ומחזיר גרושתו דפ"ק עכ"ל והמובן מדבריהם דלא שייך האי ק"ו אלא „כשנעשה באשה שום מעשה" או שהיא מסייעת לאסור על הבעל ואף שעדיין צריכין תבלין לחילוק זה וא"כ גם בנ"ד נמי דכל ההעכבה והאיסור הוא רק ממנו לא שייך האי ק"ו. וכמובן יש לחלק אמנם הבאתי רק סמוכין לזה. ועיין מנל"מ פ"ה מהל' עדות דין ד' שכתב נסתפקתי במי שאינו פסול לכל העולם אלא לאיש אחד וכגון ההיא דאמרי' בס"פ נערה (בכתובות ד' מ"ו ע"א) נפ"מ לאורעי סהדי והעיד זה העד עם עדים אחרים אי אמרינן בזה כל העדות בטלה ועיין בתשובת המבי"ט ח"א סי' א' ודו"ק עכ"ל ודו"ק לנ"ד. (ויש להסתייע לדינא דהפ"י הנ"ל מהא דמבואר בגיטין דף צ' ע"א דב"ש ס"ל דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר דילפי דבר דבר ממון ובתוס' ד"ה מה בשם הירושלמי הקשו דלב"ש אמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה וכו' ת"ל דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו וכו' יע"ש. ובאחרונים הקשו (עיין מהר"מ שיף שם) דקשה נמי אמאי איצטריך קרא למיסר גרושה לכהן הא בלא"ה אסורה עליה משום זונה לב"ש יע"ש ונראה דנהי דב"ש סברי דבעינן ערוה. מ"מ מצינו בכה"ג בכתובות דף ט' האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ופריך הגמרא שם והאמר ר' אלעזר אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינו וסתירה וכו' קינו וסתירה אין פ"פ לא ומשני ולטעמיך קינו וסתירה אין עדים לא אלא ה"ק אין אשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינו וסתירה אפילו בע"א נמי ופתח פתוח כשני עדים דמי ע"כ חזינן ומצינן מידי דדמי לשני עדים לאוסרה עליו. וא"כ י"ל נמי דלב"ש נמי הוי כשני עדים דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ומצי מגרש לה. ועיין בירושלמי דכתובות שם דקאמר בלשון זה דאסורה עליו משום ספק סוטה עיי"ש. ועיין בתוס' דשמעתתא קמייתא דף ג' ע"א בשם הירושלמי דאמר רבי מנא קיימת כאן בעדים וכאן שלא בעדים עיי"ש דבעדים אפי' ראו דבר מכוער ביותר מצי לגרש לה אף לב"ש יע"ש ובמפרשי הירושלמי שם ובסוף גיטין מה שכתבו בזה. וא"כ כש"כ בכה"ג דפ"פ מצאתי דנאמן לאוסרה עליו ובכה"ג מצי לגרשה. וא"כ י"ל דגרושה משכחת לה דגירשה הבעל ע"י טענת פ"פ דהוי לגביה כשני עדים אבל לגבי כהן אחר לא הוי רק לאו דגרושה ה ולא לאו דזונה וכדפסק הפ"י שם בכתובות ופשוט הוא משום דגבי אחר הוי רק כעד אחד. אבל התוס' שפיר מקשה שם דלמ"ל קרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה משום דגבי דידי' שוויא נפשיה חד"א והוי מחזיר סוטתו. ואשה שאמרה טמאה אני בעלה לוקה עליה משום נדה. וז"פ וראיתי דהפ"י בעצמו הקשה קושיא הנ"ל בסוף גיטין יע"ש גם יהי' ניחא בזה שכתבתי קושית המהר"מ ברבי המפורסמת דלדברי ב"ש האיך יצוייר הקרא דואשה גרושה וכו' ושבה אל בית אבי' מלחם אבי' תאכל הא זונה אסורה בתרומה עיין ח"ס חאהע"ז ולפי הנ"ל ניחא דנראה לפי דין דהפ"י הנ"ל דכמו דמותרה לכהן אחר. ה"נ שבה אל בית אבי' לאכול תרומה. ועוד האריכו בזה אחרונים והדברים עתיקים ולא באתי בזה אלא בשביל דבר שנתחדש. ועיין גם בח"ס חאהע"ז ח"א סימן ק"נ קנ"א וסימן קנ"ב תשובת הגאון ר' עקיבא איגר והיא נדפסה גם בשו"ת רעק"א ז"ל מהד"ת סימן ס"ה עיי"ש. ויעוין בנוב"י מהד"ת סימן קכ"ט מחאהע"ז בהגהת בנו ז"ל עיי"ש. ושם בשאלה כ' מש"כ בזה ובהגהת בן המחבר יש ט"ס במש"כ בסימן ק"כ וצ"ל קכ"ט כנ"ל. גם ראיתי שם ממני נכתב על הגליון בזה"ל יש לעיין בתוס' סוטה (ג' ע"א) בשם הירושלמי יעש"ה וצ"ע על הגהמ"ח ז"ל ע"כ. (ואגב ראיתי שם בנוב"י סי' כ' דברים שלא בדיקדוק שכתב שם „משא"כ כאן שאילו היתה מכחשת העד לגמרי לא היתה מחויבת שבועה כלל דלא משכחת שבועה בזנות רק בסוטה ע"י קינו וסתירה כתיב והשביע את האשה בשבועת האלה" וצריך דקדוק דמאי ענין שבועת סוטה לכאן דהתם לא משום בירור על הזנות רק לאיים עליה שתודה. והראיה שמשקין אותה אחר השבועה וכמו שכתב בנו הגאון שם שאלה ע"ו יע"ש בשם הרמ"א חו"מ סי' פ"ז ומה שתמה על הש"ך. וכמו שהזכרתי לעיל בחידושי ד' ג' ע"ב. ואולי זה כוונת הנוב"י כאן (וכן אתי שפיר במש"כ לישב מה שראיתי מקשים לפי שיטת ב"ש למה הוצרך שמעון בן שטח לתקן הכתובה. והאריכו בזה ולפמש"כ א"ש באומר פ"פ דנאמן לאוסורה אבל לא להפסידה כתובתה עיי"ש ברש"י ותוס' לדעת ר"א יע"ש) עיין במאירי בשמעתין שדבריו אינם מדוקדקין במה שכתב ומכל מקום אין הטעם מצד קל וחומר לומר וכו' יע"ש. דבאמת הרי קאי האי ק"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ

עוד כתב בתוס' רעק"א ולגבי בועל אם אחיו נשא אותה ולו אשה אחרת לחד תירוצא יבמות (דף ג'