מנחה חריבה כד

איכא גביה האי טומאה. אבל דברי הק"נ מצד עצמו אינם מובנים. ועיין הגהות הר"ד לוריא זצ"ל כאן. ועיין בעמודי אור שהקשה בריש יבמות דפריך הש"ס לרב אמאי לא חשוב רבי במשנה סוטה שפוטרת צרתה ומשני לפי שאינה בצרת צרה דהא על כל האחים היא אסורה עיין ברש"י שם באורך ולפי מש"כ הא משכחת לה באשת כהן שנאנסה ומת בלא בנים ונפלה היא וצרתה ליבום ויש לו אח חלל ואח כשר דהשתא להכשר תרווייהו כערוה נינהו דטומאה כתיב בה. והצרה נתייבמה להחלל ואח"כ נפלה לפני הכשר היא וצרתה מהחלל שמת בלא בנים דהוי צרת צרה שאסורה לו משום דהראשונה הויא לגביה אשת אח מאחיו הראשון ודו"ק ואמאי לא תני בכה"ג ואע"ג דהויא חללה שנבעלה לחלל הא רמיא לחליצה גם משכחת לה דהצרה לא נבעלה כלל יע"ש **(אגב ראיתי שם בעמודי אור שעמד להקשות בסוגיא דסנהדרין דף פ"ז ע"ב דדחיק הש"ס לאתויי מחלקותם כנגעי בגדים דמייתי הש"ס פליגתא דברייתא דפריחה בבגדים וכו' ובפרש"י שם שכתב דנ"מ במחלקותם שאם פרחה בכולה והכניס הבגד למקדש חייב. והא אין בזה רק הלאו ולא כרת עיין שלהי עירובין ודו"ק ע"כ, והנה באמת מבואר ברמב"ם שם פ"ד דממרים דין ב' דאם נחלקו בדין מדיני מכות אם זה חייב מלקות או לא ה"ז חייב משום שהרי לדברי האומר איני לוקה הרי הם חובלין בו וחייבים לשלם וכו' יע"ש וכך פרש"י שם בסנהדרין וכן כתב העמק"י בשם המרכבת המשנה הנ"ל ראש דברינו לתרץ קושית הכ"מ גבי השקאת סוטה שכתב הרמב"ם דחיובים כמש"כ לעיל בשמו. וה"נ כן הוא וא"ש. אלא שצ"ע קצת מה שכתב הרמב"ם בריש דבריו דאם המרה באכילת חלב אם חלב זה אסור או מותר. חייב. הא אף באכילת נבילות וטריפות נמי אם המרה חייב אם אמר שלוקין על זה ועיין בשו"ת נוב"ת חאהע"ז סי' ס"ו שהקשה זה אך מטעם אחר יע"ש. ושם בסימן ק"כ קכ"א וקכ"ב. ועל מה שהשיב לו בסימן ס"ז עיין ברמב"ן בשורש הראשון ובמג"א שם הובא בדברי אמת דף נ"א ע"ב. עיי"ש בדברי אמת מה שהוכיח מסוף הל' ג' ובאמת דבריו צ"ע מסוף הל' ב' ומדברי אמת נכרין דברי היד המלך ז"ל וקצרתי. וכן צ"ע קצת מהא שכתב הרמב"ם שם סוף הל' ג' זה אימר טהור וזה אומר שני לטומאה ה"ז פטור מן המיתה וכן כל כיוצא בזה. וכתב הכ"מ הוא ממה שנתבאר בפ"ג מהל' ביאת מקדש ששני לטומאה שנכנס למקדש אין חייבין עליו כרת ע"כ וא"י אם גם מלקות ליכא וחפשתי שם ולא מצאתי דבר ברור בזה עיי"ש בכ"מ. ומשמע דרק לוקין מ"מ עייש"ה אך אגב האירו לנגד עיני דברי המל"מ שם שראיתי שהביא דברי רש"י דסנהדרין הנ"ל ועמד על זה שהקשה הע"א הנ"ל ותירץ לה כמש"כ אני דכוונת רש חייב מלקות קאמר וגם מזה נעשה זקן ממרא עיי"ש וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה והאמיתית יעיין בדברי אמת הנ"ל מה ששייך לדברי הרמב"ם דהל' ממרים הנ"ל ואכ"מ עוד.)**

עיין בנוב"י מהד"ת חאהע"ז סוף סימן ק"נ שרצה לחדש במה שאמר רב צרת סוטה אסורה דטומאה כתיב בה כעריות וכיון דטומאה דכתיב גבי לאו היינו מה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכו' אחרי אשר הוטמאה דקאי לרבנן על סוטה שנבעלה הנה אף דעקרוה רבנן מפשוטה ואוקמוה על סוטה מ"מ לענין זה לא עקרינן דקאי עכ"פ על תחלת המקרא והיתה לאיש אחר היינו אם נבעלה למי שיש בו תורת קדושין. אבל אם נבעלה לכותי לא מיירי קרא ואף דאסורה לבעלה מונטמאה וכו' אבל להיות בה טומאה כעריות ליתא בביאת כותי וכו' וידעתי שיש להשיב ע"ז מדברי הירושלמי שהביאו התוס' בשילהי מס' גיטין דף צ' ע"א בד"ה מה להלן וכו' אך דברי הירושלמי ההם בלא"ה צריכין פירוש עכ"ל. ויש להעיר קצת משמעתין דקתני ואם מת חולצת ולא מתיבמת ומתניתן סתמא קתני אף אם קינא לה מעכו"ם ונסתרה דקיי"ל לקמן דמקנין מעכו"ם. וגם מאי פריך ביבמות שם מהאי מתניתין דקתני ואם מת חולצת ולא מתיבמת לרב לימא דמיירי דקינא לה מעכו"ם ונסתרה עמו דליכא טומאה גבי ביאת עכו"ם ולכך חולצת. ולמה צריך לחלק בין ספק לוודאי. ע"ש א"ו דלא כהנוב"י ועוד צ"ע בזה

עיין בפ"ת אהע"ז סימן ס"ח ס"ז ס"ק ה' בהא דקיי"ל באומר פ"פ מצאתי נאמין לאוסרה עליו אם הוא כהן והביא בשם הפנ"י בכתובות שם שכתב דפשוט דהיא מותרת לכהן אחר דרק על עצמו שוויא חד"א וכו' הביא בשם שו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קנ"ו שנסתפק אם היא מותרת ליבם עפ"י מה דאיתא בסוטה דף ה' ע"ב הטעם דסוטה אסורה ליבם מי נימא כיון שהיתה אסורה לאחיו אסורה גם ליבם שבא מחמתו או דילמא יש לחלק בין סוטה דאסורה לבעל מדאורייתא לשוויא אנפשי' חד"א אע"ג דהוא נמי מדאורייתא מ"מ אחרי שהיא מותרת לכהן אחר אפשר דמותרת אף ליבם דיכול לומר מה לי ולטענתו ע"ש ע"כ. ובוודאי מסתבר כהצד האחרון מכמה טעמים ואכמ"ל בזה. וכן בזה אי שוויא אנפשיה חד"א הוא מדין נדר או מדין הודאה כידוע וקצת סמוכין יש להביא לדין זה דהתשובה מאהבה מתוס' כאן דף ו' ד"ה אשת כהן וכו' אבל יש לתמוה אמאי לא פריך הכא ישראל שנשא כשרה ונעשה פ"ד ויש לו אח כשר דדמי למתניתן מאי הו"ל לתרוצי ע"כ ובתוס' יבמות