מנחה חריבה רמו

ד"ה א"ל ודו"ק אלא דהגרע"א ז"ל שם בתשובה סי' קנ"ב כתב לו ע"ז דלא נתחוורו דבריו בזה כי מלבד דזה היסוד אינו דהרי בקו"ס בלא שהתה אסורה לבועל ובתרומה וכו' אף דטוענת ברי אעפ"כ אסרה התורה וא"כ איכא ג"כ עליה איסור סוטה את"ד ועדיפא הו"ל למיפרך ליה מהתוס' דהכא דמבואר דא"י לטעון כלל ברי לי כנ"ל וא"ל דכוונת התוס' דא"י לטעון טענת ברי ולהוציא ע"י זה ממון אבל מ"מ ליתא באיסור ג"כ ע"י טענתה, דא"כ היכן מצאו התוס' שבנאו על זה יסוד תירוצם משום שהתורה עשאה ספק עד שתשתה, הלא לגבי דידה לא מצינו כלל שעשאה התירה ספק לפי דעת הגאון מהר"מ מינץ. וכן מתבאר מדברי התומים הנ"ל בסי' ס"ה ס"ק כ"ב שמסביר כן דברי התוס' יעו"ש, אכן לפי מש"כ הבית מאיר שם י"ל קצת ועיין בנחל יצחק הנ"ל. דהתוס' לא כתבי אלא שאין לברי זו חשיבות דטענת ברי לענין להוציא ממון מכוחה אף בא"י אם נתחייבתי אבל בא"י אם פרעתי' והיא תובעת ברור פשיטא שחייב, ומבואר בדבריו דמהני ברי דידה, אמנם זה ראיה רק לגבי ממון שחייב הוא מחמת חזקת חיוב דידה, אבל לענין איסור בוודאי אינה מועלת לומר ברי לי נגד חיובי התורה ויל"ע, ועיין בשו"ת ש"צ סי' פ"ז פ"ט שכנראה גם הוא הסכים לדברי הגאון מהר"מ מינץ ובילקוט נשא איתא איש איש לעשות אשה כאיש דברי ר"ע ופירש בזה הגאון בעל הפלא"ה בפנים יפות שלו דהתורה אסרה ספק סוטה לבעלה אף היא מוזהרת עליו אע"ג דבכל התירה כולה אשה מוזהרת כמו איש מ"מ הכא ה"א כיון שהיא יודעת בעצמה שהיא טהורה לא שהתו' אסרה עליו ספק זה כוודאי אין אזהרה אלא עליו אבל היא אינה מוזהרת קמ"ל קרא דאף היא מוזהרת עליו כיון דהבעל א"י הוא וכו' יעוש"ה מש"כ עוד בזה ויל"ע בדבריו, והארכתי עוד בזה מכמ"ק אלא שאח"כ מצאתי בספר אחד ושמו לולאות חכמה דרוש וחלוק ד' שהאריך הרבה בזה ומביא ג"כ דברי הח"ס הנ"ל וע"כ קצרתי, ומה שהעיר שם מכתובות מ"א מהתוס' די"ל דגם על זה פריך כיון דעשה ול"ת דסוטה האשה אינה מוזהרת וכו' והו"ל אינם שווים בכל דעשה דוחה אותה עיי"ש לא עמק בזה די"ל דהתם כוונ' התוס' בוודאי סוטה ולא בספק סוטה וכן בעצמו מקודם זה כתב עיון תוס' כתובות (ד"מ ע"א) דכתבו דנטמאה הוא רק עשה גבי וודאי סוטה, וא"כ אין התחלה לדבריו במה שפלפל בזה

וסעייתא לסברא זו יש להמציא דאל"ה אם נתפוס דברי התוס' כפשטן דלא מהני ברי דידה כלל וכלל, ומשום דהתורה עשאה ספק כוודאי וטעמא הוא משום דרגלים לדבר שזינתה והוה כמו חזקה לטומאה עיין בסוף דברי התוס' ובתוס' נדה וחולין כידוע, וא"כ אנו צריכין לעשות מחלוקת בין התוס' להרשב"א ז"ל דידוע מש"כ הפ"י לכתובות (כ"ב) ברש"י ד"ה אומרת ברי לי וכו' שיגע ומצא דעת קדושים שהרשב"א סובר דלעולם לא אמרה תורה דאזלינן בחר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשה תורה ספק זה כוודאי עד שהב"ד עונשין וכו' משא"כ אם העובר אומר ברי נגד החזקה לא שייך לגביה לומר שהוא מוזהר על הספק כוודאי מחמת החזקה וכו' ואפילו למ"ד דברי ושמא לא מהני לגבי חזקת ממון וכו' אבל לגבי נפשייהו מהימנא דהא לא עבדי איסורא וכו' יעש"ה, והדברים עתיקין ועיין קו"א שם, ועיין הגהות רצ"ח ריש גיטין שרצה להסביר כן גם דברי הרמב"ן יע"ש, ועוד בכמ"ק בזה

ומעתה אם בכל חזקות כן מכש"כ הכא בספק סוטה דעדיין לא הובררה ממש חזקת טומאה דילה, בוודאי יכולה למטען ברי לי אף נגד חזקת דעכשיו, ולצרפה לחזקת כשרות הקודמת, ולומר דכאן גילתה התורה לאסרה גם מספק כנגדה בעצמה באומרת ברי לי, מניין לנו ד"ז יותר משאר חזקות דעלמא שג"כ דאורי תא הן וצ"ע, א"ו כפמש"כ להסביר כדברי הב"מ הנ"ל ובאמת ליכא עלה אסור בספק סוטה כיון שטוענת ברי לי ובפרט לדברי הרשב"א לדעת הפ"י הנ"ל שהסכימו עליו אחרונים

ולומר דזה הוי כמו רובא דרגל"ד משווי לה כמו רובא וברובא ראיתי שמחדש הנח"י הל' עדות (סי' ל"ח ענף ד') דאף לשיטת הרשב"א דהובא בפ"י לכתובות דאף במקום חזקה נאמן הבע"ד מ"מ במקום רובא א"נ וכמש"כ בספרי חיור"ד סי' ט"ז עכ"ל ואף ששם לא מצאתי כלום שמדבר אודות הרשב"א, וא"כ י"ל ג"כ הכא, זה דוחק גדול ובפרט שאין דבריו מוכרחין ובזה יש מקום לתרץ קושית התוס' הידועה בכמ"ק דאמאי נסלקין שנתערבו בנשרפין אמאי ידונו בסקילה ניזול בתר רוב עיי"ש דלפי מה שמבואר בפ"י לעיל ובקו"א שם כתב להדיא דגם נגד רוב וחזקה יכול לטעון ברי לי ולכך צריך התראה לגבי מיתה ומלקות יעי"ש וא"כ בגוונא דא שנתערבו א"א לדונם בשריפה דיכול לימר קים לי שאני מן המועט ועל השריפה לא התיר עצמו למיתה מעולם ודו"ק וי"ל, וא"ל בין רובא דליתא קמן לרובא דאיתא קמן ועיין תוס' ריש המניח דיכול לומר קים לי שאני מין המיעוט גם י"ל דהרי הכא איכא בוודאי נסקלין ולא מהני ברי דידיה כנגד ברי דעלמא ועיין סברת הפ"י לענין קושיתו באבידה נימא ברי ושמא ברי עדיף ע' כתובות די"ב ד"ה איתמר ובח"ס חאהע"ז ח"ר (ויש מקום לעיין בהא דתנן (בעדיות פ"ג מ"ו) השבויה אוכלת בתרומה דברי ר"ד וחכמים אומרים וכו' ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה אוכלת עכ"ל אף שאומרת ברי לי מ"מ היא כשהיא לעצמה אסורה לאכול ובזה אפשר ליישב במה שנשאלתי מחברת לומדי למוד משניות דמדוע נקט לענין תרומה ולא לענין לבעלה, ואף שישבתי פשוט די"ל לענין בת כהן פנוי' שמתחללת תיכף מאכילת