מנחה חריבה רמג

(השמטה) שם ע"א לאו לאוסרה אבועל כבעל וכו' הנה ידוע חקירת האחרונ' אי נאסרה אבועל שני כיון שכבר נאסרה אבעל מבועל ראשון והביאו ראיה מכאן שג"כ כבר נאסרה על בעלה ואפ"ה אסרינן לה אבועל כבעל עיין הגהות מ"ל פ"ב מסוטה, ובכל ספרן של צדיקים אשר הביא הבה"ט והפ"ת (בסי' קע"ח ס"ק ל"א והדברים עתיקים ולא באתי אלא למלאות באבני מלואים מש"כ בזה בסי' י"א סק"ב לדחות דברי השער אפרים בקו"א שכתב ראיה מכאן דאלמנה לכ"ג וכו' מקני להו לאוסרן לבעל כבועל אלמא אפי' היכי דאסורה וקיימא עליו אסורה לבועל עכ"ל והעיר באב"מ דהתם כיון דאיסור סוטה חייל לבועל חייל נמי לבעל אע"ג דאסורא וקיימא משום אלמנה לכ"ג אי משום מו"נ חייל ע"י כולל מגו דחייל איסור סוטה לבועל חייל נמי לבעל וא"כ שפיר חשיב ונטמאה ונטמאה אך לבעל ולא לבועל דע"י קינו תאסר לבועל וממילא תאסר משום איסור סוטה לבעל ע כולל דבועל, אבל בבועל שני לא שייך כולל כיון דהאי איסור סוטה כבר היה וכו' את"ד, ואני לא זכיתי להבין עדיין, דמהיכי תיתי לן לומר מתחילה דחייל האיסור כל הבועל, הלא אנן רוצין למילף דכל היכי דאסורא כבר אבעל מאיזה איסור שתהיה שוב לא יחול איסור טומאת סוטה אבועל, ובזה שפיר הביא ראיה מכאן שעכ"פ יש חלות טומאה על הבועל, ומה שאח"כ יחול האיסור ע"י כולל על הבעל זהו ענין אחר, מה שמסתובב ע"י החלות האיסור לבועל, ומאי יעשה למ"ד אין אחע"א אפילו בכולל, וכמו שכבר הערותי לעיל על הא דפריך הגמרא מקודם אי לאוסרן עליו הא אסורן וקיימין, דג"כ יקשה למ"ד אחע"א, ואפילו למ"ד אין אחע"א מ"מ נפ"מ לקוברו בין רשעים גמורים וכמו שהעיר כבר המאירי ז"ל „דמ"מ מועיל הוא לענין איסור לרבוי לאוין” ועיין בק"א ובת"ה יע"ש, וא"כ הש"ס לא נחית לזה להוסיף איסור' ומשו' איסו' כולל, וא"כ דברי הש"א כפשטן א"ש, ועיין בשו"ת הגרע"ק ז"ל בסי' קס"ח שהקשה כה"ג א דברי הב"ח דאיך שייך לומר דחל על הבעל בכולל דאחרים הא בהפך על אחרים לא מצי חייל דאין אחע"א אלא ע"י מוסיף דנאסרה על הבעל, א"כ בתחלה צריכים לדון דנאסרה על הבעל ומכח זה חל גם על אחרים עכ"ל, וכן העיר בזה האב"מ עצמו בשו"ת סי' י"ב עיי"ש באורך, ויש להשיב דכונת האב"מ דאין להביא ראיה מכאן דיהי' אח"כ באיסור כולל, אבל בבועל שני לא יהיה אח"כ כולל באיסור זה, אבל גם דברי הש"א י"ל כמש"כ והדברים שקולין הן ויבואו שניהם וקצרתי, ובענין זה כתבתי על גליון הנו"ב להעיר על מש"כ בקמא חאר"ח סי' ל"ה בד"ה והנה מ"ש שיצרף גם מספר תעניות לעון נדה וכו' הנה ז"פ שאיסור נדה חל על איסור א"א משום דהוי מוסיף מגו דאיתוסף איסור נדה לגבי בעלה וכו' יעש"ה ונ"ב פלא שלא דן נמי לחייבו משום איסור טומאה בבעילה שנית דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אף שאסורה עדיין עליו משום א"א, מ"מ טומאה הוי איסור מוסיף מגו דאיתוסף איסור טומאה לגבי בעלה אתוסף נמי לגבי הבועל יע"ש, אלא שיש לדון אם בגוונא דביאה ראשונה היה בנדתה וא"כ כבר היתה אסורה לבעלה משום נדה, ולא הוי טומאה איסור מוסיף לגבי בעל דאין איסור טומאה חל על איסור נדה, ואם היה ביאה ראשונה בטהרה מנדתה ותיכף נאסרה לבעלה משום טומאה אז לא חל איסור נדה כלל כמש"כ הגאון המחבר שם יע"ש, וא"כ משכחת לה דלא יהי' חל כלל איסור סוטה על הבעל דהיתה בנדתה ושוב אפשר לא חל אף כשתטהר, עיין בשעה"מ הל' אי"ב ובזה יש לעיין על הירושלמי בסוף גיטין ועיין בח"ס חאהע"ז סי' ק"נ וקנ"ב וקצרתי, וכן יעוין בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ח פ"ט בענין שבח"ס הנ"ל ועיין בשו"ת חוט השני סי' מ"ז שכתב כן בשם שו"ת מהרי"ו שצריך לסדר תשובה מחמת עון נדות בפ"ע ועון א"א בפ"ע דאיסור נדה מוסיף הוא וכו' עיי"ש ונעלם זה מהנו"ב ז"ל

שם ב"ש סברי שטר העומד לגבות כג"ד וכו' עיין בפרש"י ותוס' שאנץ ותוספי הרא"ש, יעוין במנ"ק שהקשה דא"כ לב"ש בטלת ירושת בנו הבכור דמי שיש עליו שט"ח או כתובת אשתו ל"ש דין ירושת בכור דגבי בעה"ש הו"ל הנכסים מוחזקים וליורשין הו"ל ראוי ועיין בב"ת דנ"ה ובתוס' ד"ה א"כ וכו', יע"ש מה שהאריך בזה וכ"ד נכונים אלא שנראה להוסיף עוד דהאי מחלוקת היינו דוקא בשעה שנופל הספק והסכסוך והו"ל בעהש"ט מוחזק יותר בנכסים מן הלוה והו"ל כאילו שעבוד ליה מפורש דמקנה ליה אדעתא דהכי שיהא ידו על העליונה, וכמו שמצינו בנתן לו נאמנות מפורש וכדומה, ואף שבלשון השטר יד בעהש"ט על התחתונה אבל כ"ז שלא באו לידי זה, בוודאי עיקר הדבר ביד הלוה המוחזק קאי ואין הנכסים חשובין ראוי לגבי בכור, ועיין היטב לקמן בתוס' ד"ה בית הלל סברי וכו' מש"כ שם ודו"ק וכן נראה דאין לזה שייכות עם המחלוקת דאביי ורבא (פסחים ל' ע"ב) אם בע"ח למפרע הוא גובה אי מכאן ולהבא הוא גובה וכל היכי דאקדיש לוה וזבין כ"ע ל"פ דאתי מלוה וטריף יע"ש ופרש"י שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו וכו' עייש"ה וכל הסוגיא שם, דאף לב"ש דכג"ד מ"מ לא למפרע, ואף לב"ה דאינו כג"ד מ"מ: בשעה שהוא גובה ממש זה גובה למפרע הוא יע"ש היטב, ופלא על בעל מנ"ק שלא הזכיר. הגמ' דשם, וגם מפרש"י הנ"ל מבואר דאע"ג דשלו הן אלא שאין ברשותו, ראיה למש"כ לעיל דכ"ז שאין אנו באין לבית הספק „שלו הן” ובוודאי מקרי ראוי ומ"מ צ"ע מבב"ת שם, אבל הדרנא בי