מנחה חריבה רמב

רק דרבנן הרי דאזלינן בתר דרבנן ? (א"ה עיין בשעה"מ ובשו"ת ש"צ הנ"ל,) ולפי דברינו אתי שפיר דנאמר דרבי נמי מחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן וכר"מ, ואף דס"ל במגילה דקטן כשר לקהמ"ג כר"י וא"כ אינו מחלק בזה וכדמוכרח מסברת התוס' די"ט שם, י"ל עפ"י מה שבארנו במק"א דהא דס"ל לרבי כר"י בקריאת המגילה לאו מטעמי' הוא, אלא משום דאזיל לשיטתו במכילתא פ' בשלח דתני רבי אומר עוללים אלו עוללים שבחוץ ויונקים אלו שעל שדי אמן וכו' אלו ואלו פתחו פיהם ואמרו שירה לפני המקום עי"ש וא"כ לפי מאי דאמרינן ספ"ק דמגילה הק"ו מה מעבדות לחרות ועו' ממות לחיים לא כ"ש פרש"י דהוי ק"ו משירה על הים, וא"כ קטנים חייבים במקמ"ג כגדולים מהך ק"ו גופא אליבא דרבי דומיא דשירת הים אבל אה"נ דס"ל לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן כר"מ, ולפ"ז שפיר סתם בסוכה שע"ג הגמל ואילן דהוי תרי דרבנן דכשר כר"מ, אבל באתרוג דתרומה דהוי רק חד דרבנן סתם דפסל כרבי יהודא שאף ר"מ מודה כאשר ביארנו וקצר' במקום שיש להאריך עוד, ועיין טעה"מ הל' מכירה, ע"כ דברי הרב (א"ה ועיין בשו"ת ר"ח כהן רפפרט בחחו"מ בהגהות נכדו ז"ל ואכמ"ל ועיין בתורת חסד להרב דלובלין זצ"ל סי' ל"א באריכות שהקשה כן על דברת רש"י דסוכה הנ"ל ובדברי הירושלמי שבת הנ"ל עיש"ה מיישב לה משום שתליא בזמן כנ"ל)

ואענה אף אני חלקי לחלק בחילוקא דרבנן בין האי מרבנן לדעלמא, דשאני מניעת שתית סוטה למניעות דעלמא, דבעלמא ס"ל לר"מ דכשר ואין עבירה דרבנן מעכב כיון דמדאור' חזי ליה משא"כ גבי שתית מי סוטה, ומשום דהלא חזינן לגבי מהב"ע דעלמא איכא קצת מרבוותא דבשוגג ליכא משום מהב"ע לעכב ולפסול עשיית המצוה, כמו שהאריכו בזה האחרונים ז"ל. ובח"ס חידושי פ' לולב הגזול דף ל' בד"ה ואולי י"ל וכי' כתב ועיין ר"ת בספר הישר ס"ל בשוגג ליכא משום מהב"ע וא"כ לק"מ ממצה של טבל דאיצטריך קרא לשוגג א"נ לאנסוהו יע"ש ומשום דשוגג לא חשיב עבירה כ"כ לפסול המצוה לגמרי, וגבי השקאת מי סוטה דבעינן שיהא מנוקה מעון האי „נקיון” הוי אפי' מרושם עון דשוגג כמו שכתבו רבעהתו"ס והדברים עתיקים באריכות במשל"מ פ"ב דין ח' ומשום דהכא שאני דענין בירור נסיי זה ולהמחות שמו הקדוש לא ניתן אלא על אופן זה שירא מנוקה מעוון כלל וכלל ואפי' שוגג (וחזינן לענין כהן שאנוסה אסורה לו משום קדושתו ועיין היטב מה שכתב בענין אונס החמדת שלמה סי' ל"ח ל"ט) ואפי' אי נימא דשוגג במצוה דעלמא נמי פוסל וכמו שהוכיח זה המהרי"ט אלגאזי ז"ל דף נ"ז ובס' פרי יצחק ומה שהשיג עליו בראיה ברורה כמדומה שנעלם ממנו דברי המהרי"ט בעצמו בספרי שמחת יו"ט שמדחה שם ראיה זו עיין שם סי' מ"ב דף קס"ה קס"ו בענין זה באריכות, ובמנ"ח מצוה א' ועוד, ובת"ח להרב דלובלין סי' נ"ח ובח"ש סי' כ"ט חאור"ח העיר מכ"ז שכת' הפ"י ועיי"ש בדעת הרמב"ן ז"ל ומ"מ דעת המהרי"ט שם דבאונס לכ"ע אינו פוסל עיי"ש ובפ"י וכן נראה מדברי הח"ס הנ"ל שכתב „או שאנסוהו”, ואכמ"ל בענין זה ויש לי ע"ז קונטרס מיוחד, עכ"פ חזינן דלא דמי כאן לדעלמא, שיש לי להוכיח דכאן אפי' עביר' באונס מעכב וכמו שוגג ואכמ"ל ובר מן הדין לפי מאי שהוכיח בארוכה במשל"מ הנ"ל דגם תשובה לא מהני ליה שיהיו המים בודקין אותה ומשום דגזה"כ הוא שלא יעשה המקום נס זה אלא למי שלא בעל ביאה אסירה כל ימיו יעוש"ה מה שלא מצינו דבר חידוש זה בשוה מקום, דתשובה לא מהני, וא"כ י"ל נמי לנ"ד דכאן אפי' מעוכב באיסור דרבנן שוב אינו ראוי לבירור נסיי זה ואין מנוקה מעון קרינן ביה דמ"מ נעשה עליו ובנפשו רושם רע, ופגם דלא יגרע משוגג, או בשעשה תשובה דג"כ לא מהני משום דגזה"כ הוא, ה"נ ס"ל לר"מ דכאן אפילו עבירה דרבנן מעכב, וכל העובר על ד"ח חייב מיתה, ור"מ ס"ל עשו חיזוק לדבריהם וכו' ומה"ט פשיטא ליה לרבינו הרמב"ם דאפילו ביאת ארוסתו בבית חמיו שוב לא מקרי ראי' לשתיה, והביאו האחרונים מזה ראיה דשא"ר מדרבנן מקרי א"ר לדאורייתא, ועיין ארצות החיים להמלבו"ם ז"ל ובס' זכר ישעיהו ועוד אין מספר, ולפמש"כ אין ראיה מכאן לדעלמא מטעמים שביארנו, ומפני שעכ"פ עושה רשם רע בנפשו פנימה ששוב א"ר לנס זה שקדושת נשמתו כבר נפגמת ונטולה לענין זה, אבל לא דמעלת הדרבנן מעכב לדאורייתא, ובפרט לפי הסבר הנכון שכ' בתו"ח סי' ל"א דדרבנן הוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא יעו"ש ודו"ק אלא דכ"ז ניחא לפירוש הרמב"ם דמצד שאינו מנוקה מעון קאתינן עלה, אבל לא לפרש"י ז"ל ודעמי' דמשום א"ר לאישות הוא המניעה, ועיין במשנ"ל שם דין ח' בד"ה והנראה וכו' יעוש"ה, ומצאתי סברתי הנ"ל בח"ס אהע"ז ח"ר סוף ס' קמ"ה ד"ה מ"ש וכו' שכתב בזה"ל והדעת נותן כן עפ"י מש"כ הרמב"ן בפ' סוטה דאין שום מצוה בתורה תלוי בנס שלא בטבע כ"א השקאת מי סוטה מפני שאין השכינה שורה אלא במיוחסים שבישראל ולפיכך אם אין הבעל „מנוקה מעון כל דהו אפי' דרבנן שוב אי"ר לנס ההוא” וכו' עכ"ד השייך לעניני, ואף לפרש"י ז"ל יש לדחוק דאי"ר זה מעכב בכאן יותר מבעלמא, משום האי טעמא גופא, אבל עכ"פ לטעם הרמב"ם בוודאי א"ש ואגב אמינא דיש לפשר בין האחרונים, דבמצוה הב"ע בשוגג הוא פסול דרבנן אליבא דכ"ע אף למאן דסובר מהב"ע מדאורייתא הוא, ואף לר"ת דסובר דשוגג אינו פוסל במצוה, מ"מ מדרב' גם הוא מודה ויש לעיין בספ' הישר שם ויודו לזה ישרים