מנחה חריבה רלח

לשלם דמי היין ככל ע"ז יע"ש כבר חולק עליו בנתיבות שם עיי"ש ויש להאריך בזה אך אכ"מ, ועיין ירושלמי ספ"ב דכתובות ובפירוש הפ"מ והק"ע שם דלפירוש הפ"מ ראיה להקצה"ח ולפירש הק"ע ראיה להנתיבות עיי"ש בס' ד"א ובס' דברי חיים, וקצרתי ולא דמי למה שהביא הש"ש ש"ו פ"ד דברי הר"ן סנהדרין גבי מע"ש דאין נאמן ע"א משום דהוי ממין גבוה יע"ש מה שהקשה הש"ש דהתם בעיקרו הוי דבר שבממון אלא שפתיך ביה איסורא כמובן וז"פ ול"ד לנתנסך יינך, ועיי"ש בש"ש ש"ז פ"ד ד"ה ועוד יעוש"ה ודו"ק וא"כ הכא אין אנו דנין אלא בזכות שבאיסור וע"ז מקרי שאנו מזכין ליה שלא להיות עם פרוצה ולהפסידה מכתובתה והמעיין יבחר, ועיין בב"ק (קי"ב ע"ב) אבל פתיחא כיין דממונא מחסר ליה וכו' ודו"ק

ושם בענף ה' אמר דמסוגיא זו דסוטה יש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה, דאל"כ איך יכולין לקנות עבורו בתורת זכות והא אין זכין לחש"ו ואיך חל כלל הקינוי דהא אמרו שם דכשיבריא חל הקינו כדקיי"ל באהע"ז (סי' קע"ח סי"ג) וא"ל דשא"ה בסוטה דהוי גזה"כ דא"כ קשה דמאי מקשה הגמרא בסוטה שם דכי עבדינן מילתא דאתא בעל ומחיל וכו' והא י"ל דשא"ה דהוי גזה"כ אע"כ מוכח דאף דדרשינן זה מן איש איש אפ"ה אין זה רק מצד זכות וכפירוש רש"י ומוכח נמי דזכין לחש"ו מה"ת את"ד יע"ש, וכן שם בסי' ב' ענף ב' הביא ראיה מגמ' זו דבזכות גמיר ח"י אח"כ לבטל ולצווח דחוב הוא לו יע"ש, ונעלם ממני שכבר הקדימו להרגיש מגמ' זו המחנה אפרים ז"ל והוא בהל' זכיה ומתנה סי' ו' יע"ש באורך, והובא גם בעונג יו"ט סי' ק"י ופלפל בדבריו ליישב יע"ש דזכות ב"ד אלים טפי והביא שכן מנא בפ"י שכתב ג"כ דשליחות ב"ד עדיף משליחות דעלמא דאע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ ב"ד שאני עיי"ש, ולפ"ז נידחית נמי הראיה לשיטת הרמב"ם דיש זכיה לשוטה ע"י אחר, משום דב"ד שאני והרמב"ם הכי ס"ל לסברא אלימתא זו דאלים כח ב"ד, כאשר כבר הבאתי למעלה פסק הר"מ ז"ל בהל' תרומות דב"ד שקנו להם עבדים יאכלו בתרומה, וע"כ בב"ד שאני וזוכין עבור חש"ו ועיי"ש היטב בהג"ה בעניו"ט שם מה שכתב בביאור דשמעתין וכן עיין שם בבאר"י מה שמפלפל עפ"י דבריו לתרץ קושית התוס' דכ"ד ע"ב בד"ה ור"י וכו' דלר"י הב"ד מקנין בתורת זכיה וכו' עיי"ש, אי היי הא דאורייתא אי דרבנן יעו"ש וקצרתי ובר מן דין יש לימר לענ"ד, דדוקא בדברים שבממון ושנוגע לקנינים של החש"ו בזה פליגי הרמב"ם והרא"ש אי יש זכיה, אבל בזכות רוחני כי האי דבסוטה וכמו שביארתי לעיל דהוי בגדר אוכל נבילות וניחא ליה לאפרושי ליה מאיסורא ומפרוצה כזאת דיש בגדר אפשרות שזינתה עליו וא"כ בזכות כי האי שנוגע לנשמתו אף בנשמת שיטה ג"כ זכין בעבורו לכ"ע, אבל אין ראיה מכאן לקנינים דעלמא בזכות גופני, ובזה יש להתיישב ישב מהא דכתובות י"א דקטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד יע"ש, אבל לא דמי, דהתם אני רוצים לחדש עליו זכות מה שקודם לא היה מחויב כלל ואינו בר הכי שיכנס בגדר החיובים הישראלים האלה, אבל הכא כמו שביארנו הרי הוא יאכל נבילות ומצווין אנו להפרישו, לכך שפיר זכינן בעבורו כה"ג ודו"ק, וגם עיין בבא"י ענף ו' ד"ה נחזור וכו' ודו"ק, ויש עוד לעיין אם לא יהי' סתירה לדברי, ועיין שם בבא"י סוף ענף ה' שמביא מהא דכתובות (דמ"ה) ומדחה שם דברי הקצה"ח סי' שנ"ח, ומשום דהתם שאני דב"ד יורדין לנכסיו ונותנין תכשיט וכמו דאמרינן בסוטה דב"ד שאני, ה"נ אדם מסכים ע"ד ב"ד ואף מיעוטא ליכא כלל וה"ה בתכשיט דב"ד נותנין וודאי מסכים ולכן מותר ליטול שלא מדעתו ע"י ב"ד עיי"ש, ולפמש"כ י"ל דשאני הכא דב"ד שייכי בגווה לאפרושי מאיסורא וניחותא דמצוה שאני כמו שכתב הקצה"ח שם לדעת הב"י וזכין ליה שלא לחוות עם פרוצה, אבל בעלמא גם ב"ד לא שייכא בגווה, אם לא במקום שהפקר ב"ד הפקר, רק מדברי הרמב"ם הל' תרומות הוי ראיה, ועוד כמו שביארתי לעיל דלא שייך אדם מסכים על דעת ב"ד כלל גבי שוטה והגמ' פריך בעיקרו רק בהיה במדה"י או חבוש בבית האסורים ודו"ק, ויש לעיין עוד מדברי הרמב"ם סוף הל' נחלות דין י"א דמי שנשתטה או שנתחרש ב"ד פוסקין עליו צדקה, עיי"ש וכתב הכ"מ הטעם משום דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקה מממונו וכו' עיי"ש ומוכרח דזכין לאדם גם בח"ש ויל"ע לפמש"כ ועיין באב"מ סי' ע"א ס"ק ה' יעו"ש באורך בהסבר דברי הרמב"ם וכדבריו בקצה"ח שם הנ"ל וקצרתי

כן העיר שם בבא"י מהא שכתב רש"י לקמן כ"ז בד"ה וקנא והביא וכו' ואי קשיא בקנוי נמי כתיב את אשתו דמשמע דבעל מקנא ולא אחר, הא מתרבי מאיש איש דמקנין לאשת חרש עכ"ל, ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דלר"י מנלן אשת חרש דמקנין דא"ל מתורת זכיה מדרבנן דהא משמע וקנא ולא אחר כמש"כ רש"י הנ"ל וכיון דלא מתרבי מאיש איש א"כ יש לדון מיעוט הנ"ל ולולי דברי רש"י הנ"ל י"ל דדוקא גבי והביא איש את אשתו דכתיב „האיש” בזה י"ל דממעט להו וכמש"כ התוס' בב"מ (דצ"ו) בד"ה שליח וכו' דאישות משמע דלא שליח וכו' ולא גבי וקנא את אשתו דהא לא כתיב וקנא האיש וכו' את"ד. ובזה י"ל קצת דבפסוק למד כתיב או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וכו' והוה כמו שכתיב וקנא איש את אשתו שכתיב ברישא דקרא, גם יש לפלפל בזה דלפלוגתת ר"י ור"י בב"מ שם בהפרה ע"י שליח וכו' אפשר דה"ה בקינוי דכתיב שני פעמים וקנא את אשתו דמשמע ג"כ בעלה דוקא ולא שלוחו ולכן ר"י לא ס"ל כלל דמקנין לאשת חרש משום דהא