מנחה חריבה רלז

אמרה דספק זה יהי' דינו כוודאי והיינו כ"ז ששם ספק עליו אבל כשמחל על הקינוי והוי כלא קינוי אין כאן ספק לדונו כודאי את"ד עיי"ש, ואפשר להסביר במשהו עפ"י דברי המאירי הנ"ל דמחילה היא שמגלה דעתו שלא איכפת ליה אם מתיחדת שוב עם אותו פלוני שקינא לו ומרשה לה להסתתר עמו, וא"כ כיון שכל עיקר מה שאסרה התורה בסוטה הוא משום דרגלים לדבר ועיין תוס' ריש נדה וחולין ד"ט ולקמן דכ"ח והוא כיון שנסתרה עם אותו שקינא לה רגלים לדבר שזינתה, אבל אם הוא משוה לדבריו שחשב על אותו פלוני לטעות ואינו חושבו לפרוץ עד שמרשה לה להתיחד עמו ואינו חושדו כלל בזה, א"כ מגלה דעתו שאין כאן רגלים לדבר ונתבטל באמת הריעותא שנולדה מזה, כיון שהוא האיש באמת כשר הוא וטעות הוא שחשבו לזנאי ופרוץ, ודו"ק כי א"א לי להטעים יותר בקולמוס, ודברי המאירי מאירים ושמחים, ובזה יובן נמי הטעם בהא דרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו, הוא משום לא דמוחלין על כבודם, אלא ששוב אינם מחזיקים לבנם כ"כ פרוע לשמצה עד שנימא שירדו לסופו שילסטם את הבריות דבסו"מ על שם סופו הוא נהרג, וכיון שמחלו לו פירש שאינם מחזיקים לו במצב זה אלא שאולי יטיב בעתיד, שפיר מהני ודו"ק

על הא דמשני ר"י מדסקרתא לאוסרה אבועל כבעל, יש לציין דבמדר' פ' נשא סי' ל"ג קאמר בהדיא הכי איש איש וגו' ולקנאות כל הנשים שיש בהן הויה כגון אלמנה לכ"ג וכו' לממזר ולנתין כדי לאוסרן אבועל כבעל ע"כ ושוב שם בסי' ל"ד בפסוק כי תשטה אשתו בראויה לאיש הכתוב מדבר להוציא אלמנה לכה"ג גו"ח לכהן הדיוט וכו' ופירש בעץ יוסף בשם ז"א דאלמנה לכה"ג שאין קדושין תופסין בה משו"ה אין משקין אותה דאשתו כתיב וזו אינה אשתו עכ"ל ותמוהין דבריו ולא קיי"ל כר"ע, ולמה דחקו לפרש הכי א"י, ועיין לעיל מה שהערותי כזה על דברת התוס' שכתבו דמתני' אתיא כר"ע

הנה בהא דקאמר הגמ' ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש וכו' ומשני סתמא דמילתא כיון דעוברת ע"ד היא מינח ניחא ליה וכן לקמן דקאמר סתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד, צריך להבין דזה ניחא בהא שהיה חבוש בבית האסורין או שהיה במדה"י שהוא בריא בשכלו ואמדינן דעתו דמסתמא ניחא ליה ושהוא מסכים ע"ד ב"ד, אבל גבי שוטה וחרש לא שייך לומר כלל האי סברא דניחא ליה ושהוא מסכים על דעתם דאין כאן איש ודעת כלל, וצר"ל או שעיקר הקושיא היה רק משהיה חבוש בבה"א, או די"ל הכוונה דאח"כ כשישתפה יסכים ע"ד ב"ד ומינח ניחא ליה, אבל זה דוחק גדול ולא ניתן להאמר כלל, וא"ל דגבי חו"ש לא קשה כלל עבדי ב"ד מידי דדילמא לא ניחא ליה וכו', משום דאדרבה כיון דשוטה הוא אין אנו מתחשבין עם דעתו כלל ולא איכפת לן אם ניחא ליה או לא, וגם בחו"ש ליכא זילותא כלל, אם אח"כ כשישתפה ויתפקח, ימחול מה שקינאו ב"ד, והא דבאמת מקנין לה ב"ד לבד מה דתנן לפוסלה מכתובתה עוד י"ל משום דקטן וחו"ש אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו למ"ד, ואפשר ג"כ דזה מקרי ספינן ליה בידים עיין תוס' בכורות דף כ' ד"ה רבינא וכו' עי"ש ודו"ק, ושפיר מקרי בר קינו, ומיושב מה שהקשתי לעיל דת"ל דאינו בר איסור כלל, וכל שתבעל ואינה אסורה עליו לא היה מתנה עמה ? משום דמקרי בר איסור משים זה, וכמו שמקרי קטן בר זביחה לענין שחיטה כמו שמבואר בש"ך סי' ב' ס"ק כ"ז ובהב"ש שם סי' א' בשם מהרי"ל ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' ד' בשם הנוב"ת ובהגהות יד אברהם שם, ועיין בח"ס אור"ח סי' פ"ג אם מותר למסור שוטה לבית חנוך שיאכל סם טריפות עיי"ש שמסיק שאסור, וכן הסכימו כמה אחרונים הלא בספרתם, וכן אם בא חרש על א"א הולד ממזר כמו שמבואר באמרי בינה הל' שבת סי' ט' ומתפלא שם על המפג"ד בפתיחה כוללת שמסתפק בזה אם הולד ממזר עיי"ש, וא"כ משום כך שפיר ב"ד מקנין לה, ולא מחלקינן אם ניחא ליה או לאו, אלא דזה יקשה דלפי הנראה מפשטות לשון רש"י ד"ה עבדינן וכו' והאיך אנו נעשים שלוחים לו בדבר שהוא חוב לו וכו', דמטעם שליחות הוא דריבתה תורה שב"ד מקנין עבורו, וא"כ הא קיי"ל אין שליחות לחו"ש ש זה יבואר לקמן בדברינו בע"ה דהנה בבאר יצחק חאור"ח סי' א' ענף ד' הביא מכאן ראיה לסברת התה"ד דזבין לאדם אף להוציא חפץ מרשותו דאלמא דמשום זכות נגעו בה הא דאמרו ב"ד מקנין להן ומחמת דמצוה עליו לגרשה הוי זכות וזכין עבורו בהקינוי ועיקר הקנוי הוא לאסור עליו אשתו אם תעבור על הקינוי, והא התם מוציאין חפץ ממנו שאוסרין אשתו המשועבדת לו לכמה דברים ובכ"ד מצינו דשווי' רבנן לבעל כלוקח ובהקינוי שתאסר אשתו עליה הוי בזה הוצאות חפץ מרשותו דיוציאו אשתו ממנו אפ"ה דנו בזה דין זכות כיון דאנן סהדי דנ"ל א"כ מוכח מזה כהתה"ד הנ"ל דאף להוציא חפץ מרשותו ג"כ דמנינן זכות היכי דאנן סהדי דניחא ליה את"ד ולענ"ד בע"כ מוכרחין אנו לומר דלא דיינינן גבי אשה על צד הממון והשעבוד שיש בהפקעתה דאל"כ יקשה בהא דסוף יבמות דפליגי ר"ט ור"ע אי עדי נשים צריכין דו"ח וקאמר שם דמ"ס כיון דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא יע"ש הא בלא"ה י"ל דס"ל דהפקעת האשה חשוב דין ממון וכן למאי איצטריך בריש מכילתין ב' ע"ב ג"ש דדבר דבר לענין ע"ס הא האשה חשובה כממון הבעל וצריכין שני עדים להפקיע שעבודה, א"ו דבזה אין אנו מסתכלין על צד הממון שבה וכמו שמצינו שע"א נאמן לומר נתנסך יינך אף שעי"ז יפקיע היתר היין וצריך לשפכו, מ"מ הוא רק על איסור הוא בא ולא איכפת לן מהצד הנגרם עי"ז וז"פ ומה שפסק הקצה"ח סי' ל"ח דשנים שהעידו באחד שנתנסך יינו והוזמו חייבין העדים