מנחה חריבה רלד

נקרא דמן חבריא שמבני הישיבה עכ"ל, וא"כ יש לפרש סח לי זעירא מאנשי ירושלם, היינו הצעיר שבאנשי ירושלם, לכך מלמד לנו רש"י ז"ל שלא תטעה לפרך כך אלא שהיה שמו זעירא והיה מאנשי ירושלם, ולא צעיר מאנשי ירושלם, כי אדרבה אנשי ירושלם הוא לשון חשיבות כמו יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר, באבות פרק א' מ"ג ובתוסיו"ט שם וז"פ

שם ש"מ בעי התראה ש"מ, – בתוס' שאנץ כתב ובפ"פ לר"ה ליכא לאוקמיה ואינה עוברת ע"ד דהא מסתמא כיון דאינה עו"ד לא היו ב"ד מקנין אותה כדי להפקיע כתובתה בכדי עכ"ל (וביותר יש להביא כדאמר לקמן סתמא דמילתא כיון דעוברת ע"ד היא מינח ניחא ליה ע"כ ואי בפ"פ לר"ה וכה"ג שאינה עוברת ע"ד, בוודאי לא מינח ניחא ליה וז"פ) אבל ק' דאיתא בתוספתא דכתובות בהדיא נשים שאמרו שעוברת ע"ד צריכות התראה ויוצאות בלא כתובה לא התרו בהן יוציא ויתן כתובה ולמה לא הביאה כאן התלמוד ושמא לא הוה ידע לה עכ"ל, ומבואר להדיא דלענין להוציאה מבעלה לא בעי התראה, וגם בלא התרו בהן „יוציא” אלא שיתן כתובה ועיין בשו"ת רעק"א זצ"ל (סי' קי"ד) כתב מעצמי להוכיח כן דלענין איסור לא תליא בהתראה והוכיח עוד משמעתין דהרי רצו לפשוט מהא דב"ד מקנין וכו' ועבדי ב"ד מידי דדילמא לא ניחא ליה לבעל הרי דההוכחה דאף בלא קינוי א"י לקיימה ולא מחייבין אותו בקינוי' מידי עכ"ל, וכן יש להוכיח מדקאמר „הא לא קפיד” משמע דלא התרה בה ועיין מה שכתב הגאון הנ"ל הנוגע לשמעתין בסי' ק"א וק"ב ובשם התה"ד סי' רמ"ב יע"ש אלא די"ל דעיקר החידוש הוא שאפילו בזה"ז אחר תקנת רגמה"ג ז"ל יכול לגרשה בע"כ אף בלא התראה, וכן מתבאר מתשובת הגאון הנ"ל בלקוטים שבסוף ספר דו"ח תשובה להרב רבי יעקב אב"ק דק"ק מילא באריכות עיי"ש, וכך מבואר הדבר בשו"ת ב"ח החדשות סי' פ"ד עייש"ה ועיין בנוב"ת חאהע"ז סי' קנ"ט בסוף הסימן ועיין בתוס' רע"א פר"ק אות ד' מה שהקשה לפ"ז, ומה שכתבתי שם בחידושי, וצריך לפרש בלשון התוספתא שיוציא' היינו אם רצה כדי שלא יסתיר מסקנת גמ' דידן, ועיין בשטמ"ק כתובות שם באריכות ובשו"ת השיב ר' אליעזר

שם סתמא דמילתא כיון דעוברת ע"ד היא מינח ניחא ליה ע"כ בשו"ת רעק"א הנ"ל סי' קי"ד העיר מזה על דברי התוס' יבמות ל"ח ע"ב בתירוצם הא' וברש"י ותוס' ר"פ ארוסה לפ"מ דבעי לאכוחי דאין יכול הבעל לקיימה, למאי ב"ד מקנין לה הא בלא קינו ג"כ תאסר וממילא תפסיד כתובתה, כיון דגרמה בסתירתה לאסרה עליו, ולתירוצם ב' ביבמות שם ניחא דבארוסה מדין עע"ד אתינן עלה כיון דלא יהא בידה לברר א"כ י"ל דב"ד מקנין לפוסלה מכתובתה דעוברת ע"ד אין מפסדת כתובתה אלא בהתראה, ומה דדחינן לעיל על האבעי' דהתראה דארוסה מקנא לה לאוסרה, היינו לפי הצד דיכול לקיימה וצ"ע עכ"ל ומפני כי הרגשתי בזה בעצמי לכן העתקתיה, ועיין בתשובת הב"ח שמציין כאן בהגהות הב"ח, ובמש"כ הגרעק"א בסי' ק"א

וכן יש לעיין בזה אי זה מקושר ויש לה שייכות במחלוקת דקינוי חובא או רשות עי' ד"ג, ובמד"ר פ' נשא עי' שם היטב, ועיין בתוס' גיטין צ' ע"ב ד"ה עם בני אדם וכו' וי"ל דכיון דבעיא בסוטה לא הויא אלא מדרבנן קאמר שפיר דמצוה לגרשה אבל זו חובה לגרשה מן התורה וכו' עיי"ש ובמהרש"א שם, והנה לפ"ז יש להעיר דאף למאי דמשני סתמא דמילתא וכו', אכתי לענין דאורייתא הוי חוב לו דמותר לקיימה אלא מדרבנן הוי זכות ויל"ע בזה מכמ"ק וקצרתי

שם ובעל הא מחיל ליה לקינויו, עיי"ש בפרש"י וצ"ל דלמ"ד אוסרין על היחוד י"ל כמש"כ בתוס' שאנץ ובתוספי הרא"ש כאן כמו שהבאתי לעיל, וכיון דמסלקא ליה לקפידא דילי' לית כאן איסור דע"י היחוד בלחוד, או דילמא כיון דקני ליה מעיקרא לא מצי מחיל ליה, אפשר דהוא מטעם שוויא אנפשיה חד"א או מטעם נדר או מטעם הודאה ודו"ק כי קצרתי, – וקאמר ת"ש וכו' וא"א קינויו מחיל עבדינן מידי דאתי בעל מחיל, ולפי מה שהסברתי, בזה כ"ע מודי דיכול למחול כיון שהוא בעצמו לא קנא, וא"כ איכא זילותא דב"ד כמו שפרש"י, ומשני סתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד ומקנינן ליה, ואי אתי ומחיל מחיל כמו שפרש"י, וצריך להבין דבזה הלא כבר קאמר לעיל סתמא דמילתא מינח ניחא ליה ומסכים ע"ד, אלא מאי דאף אי אמרינן דזכות הוא לו, מ"מ דילמא מחיל, וא"כ מאי משני סתמא דמילתא וכו' הא מ"מ אי מחיל מחול ואיכא זילותא, ודוחק לומר דבאופן זה ליכא שוב זילותא דב"ד ועיין כתובות (כ"ו ע"ב) ובתוס' ד"ה ואסקנה ובב"ת (דל"ב א'), ולו"ד הו"א דבזה דמשני סתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד, היינו דכיון שמסכים ע"ד ב"ד, וא"כ אלים מעשה ב"ד דלא מצי שוב מחול דא"כ מאי כח ב"ד יפה, וכמו שהאריך בעונג יו"ט סי' ק"י דשליחות דב"ד עדיף יותר משליחותא דעלמא עיי"ש ה', ועיין בבאר יצחק סי' א' בזה, וכן הביא העונג יו"ט בשם הפ"י בקדושין דשליחות דב"ד עדיף משליחות דעלמא דאע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ ב"ד שאני עיי"ש, ולפי"ז יש להעיר בהא דקאמר לקמן אמרו ליה ולו' תאמר בסוטה שאין לה היתר וכו' משכחת לה דיש לה היתר וכו', ולפמש"כ משכחת לה דאין לה היתר בקינו ב"ד שהיה חבוש בבית האסורין או שהלך למדה"י, ולר' יוסי לשיטתו לכשיצא בעלה מביה"ס ישקנה, ושפיר קאמרי ליה לשיטתו תאמר בסוטה שאין לה היתר, בכה"ג שיקנאו לה הב"ד, שאין לו היתר כלל, ויש לדחות, וכן מתבאר ומובן היטב עפ"י סברא הנ"ל דברי הרמב"ם