מנחה חריבה רכה

המשנה, ולפמש"כ לחלק בין שמתנה עמה על לעבר או על להבא ובין שמקנא לה עכשיו א"ל קצת וצ"ע שם ר"י אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורין ישקנה, עכ"ל, לכאורה רציתי לומר דדוקא ע"ז פליג ר"י דלא בעי וקינא והביא ולכך תפס לכשיצא וכו' דאל"כ היה די לו לומר ר"י אומר אף להשקותה, אבל לא משמע כן, ועוד תניא בתוספתא מפורשת (פ"ה הלכ' ג') ר"י אומר ישקנה שמא יתפקח החרש ונשתפה השיטה והגדיל הקטן וכו' הרי דבכל הני ס"ל שישקנה, ומבואר גם כן שבאשת קטן מקנין לה ב"ד, וד"ז אינו מבואר ברמב"ם, (פ"א דין י') אלא שכבר הערותי והנחתי בצ"ע דהרי לא משכחת לה בגדולה אשת קטן שיהא בה קדושין כלל וצ"ל כמו שאמרינן בקדושין (די"ט ע"א) וכן צ"ל ברמב"ם שכתב (פ"ב מהל' סוטה דין ג') אשה פרט לקטנה תחת אישה פרט לאשת קטן, פיי"ש ומשמע דא"ר לשותה אבל מקנין לה ע"י ב"ד וכנ"ל אך יקשה ג"כ כנ"ל, ובחפשי מצאתי להמנ"ח ז"ל שכבר הרגיש בזה, דלמה צריך מיעוט דאינו שותה וגם למה נאסרה על בעלה ועיי"ש שמיישב לדעת הר"י ברזילי וכן משכחת לה בקטן שבא על יבמתו, אך מ"מ קשה דכיון דאינה מחייב מיתה דא"א פרט לקטן א"כ לא נאסרה עליו כלל עיין בסוטה (די"ח) א"כ כיון דלא נאסרה אינו שותה ול"ל מיעוט עיין שם היטב, ושוב מסתפק אם קינו של הקטן מועיל על סתירה לאחר שהגדיל ובעל דנעשו קדושין אם לא היה כלל קדושין בוודאי אין הקינו קינו כמו שמקנא לפנוי' ל"מ אחר הנשואין אך אם יש צד קדושין וכו' וג"כ לשיטת הראב"ד דאין התראה לקטן אפשר דג"כ אין התראתו כלום ובאתי רק לעורר עכ"ל, והנה מתוספתא זו משמע דקינו של הקטן בעצמו לא מהני כשיגדיל, רק הקינו של הב"ד מהני, וה"ה של כל שליח אם לא נימא כהנוב"י דלא מהני שליח בקינו וצ"ע עוד בזה, ועיין ירושלמי נדרים (פ"י הל' ש דמר ר' יעקב בשה ר"י מיועדה לבנו קטן מי מיפר לה ועיין בתוס' הרי"ד שם ודו"ק, שו"מ בשו"ת עונג יו"ט סי' קע"ט שמדבר הרבה בענין זה ועיי"ש שמחדש דבקטן לא מקרי קדמה שכיבת בעל דקטן לא מקרי איש כלל ולא קרינן ביה מבלעדי אישך וע"ש ויש לעיין דהלא שיטת הרמב"ם דמקנין ע"י קטן בן ט' ומעלה ומשום דמקרי איש לגבי ביאה ושכיבה כדכתב מרן הכ"מ פ"א דסוטה דין ו', ובתוס' יו"ט כאן מ"ד ד"ה חוץ מן הקטן, ובמדרש רבה פ' נשא איתה להדיא הכי דדרשי כי שטית תחת אישך וכי נטמאת לרבות בן ט' שנים ויום א' שיקנאו לה, וא"כ מפורש דהוי בר שכיבה, שו"מ בהגהות יד איתן על הרמב"ם הל' סוטה שכתב ליישב קושית המפרשים מענין שאיני מנוקה מעון באופן זה כגון שקידשה ובעלה בקטנותו ואע"פ שקדושיו לא הוי קדושין אז מ"מ קרינן ביה מבלעדי אישך ובעילת קטן לא הוי אינו מניקה דאיש כתיב ובהכי איירי סוגיא דר"פ ארוסה ופ' הבא על יבמתו ונסתלקה השגת הראב"ד דקרינן ביה קדמה שכיבת בעל כיון דראוי לביאה וביאתו קנה ביבמה מה"ת ושפיר שתיא אח"כ בגדלותו אי לא משום דאינו ראוי לאישות את"ד ואף שדבריו תמוהין לומר דקינו דקטן להני על כשיגדל והכא מיירי שקינא לה מקודם, מ"מ מש"כ דהוי שכיבת בעל הנכון עמו, ומש"כ דבעילת קטן לא הוי אינו מנוקה מעין דאיש כתיב, לא היה צריך לראיות, יען שמפורש ברמב"ם בהדיא דאמר כל איש שבא ביאה אסורה מימיו „אחר שהגדיל”, אף שצ"ע קצת לדעת הרמב"ם עצמו דקטנה שזינתה אסורה לבעלה דיש לה רצון והביאו האחרונים ראיה מסנהדרין דאיכא תקלה וקלון וכתבו לפ"ז דמקרי גם אצל קטן עבירה, אלא שאינו נענש על זה דחס רחמנא עליו, וא"כ עדיין אינו מנוקה מעון הוא ולא גרע מאיסור דדברי סופרים, וצ"ל דמ"מ לענין זה דשתית המים אינו מעכב, דזה גופא חידוש ואין לך בו אלא חידושו, ועיין בענין זה ג"כ מה שכתב בספרו משכיל לאיתן פ"ב הלכ' ד' ובהל' ח'

שם וחכ"א יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר הזמן עיין בתוס' יבמות שנסמן בגליון אי האי הפרשה הוא בגט או לא עי"ש ויש לדיק הלשון „דלהחזירה” דצריך גט דאל"ה הו"ל יכול הוא להפרישה עד לאחר זמן, וק"ל, ועיין בתוהק"נ מה שמבאר בכוונתם עיי"ש וחידוש שלא הביא דברי התוס' שאנץ כאן שכתב כה"ג וז"ל וק' דאמרינן בפ' החולץ וכו' והכא אמר דאין צריכה גט וי"ל דלעולם צריכה גט וכו' עוד אומר רב יוסף בכור שור דלעולם ר"ל להפרישה בלא גט ולא ק' דהתם אמרינן דצריכה גט לפי דליכא אלא חד איסורא דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולכך צריכה גט, אבל הכא חמור עליה משום דאיכא תרי איסורי משום דהיא מעוברת חבירו ועוד דקינא לה ונסתרה לכך אינה צריכה גט וכן עשה מעשה וכו' משום דחמור עליה דאיכא תרי איסורי חדא דמעוברת חבירו ועוד דכלה בלא ברכה וכו', ה"נ כאן דאיכא תרי איסורי חמור עליה ויכול להפרישה בלא גט עכ"ל, ומשמע כהבנת המחבר הנ"ל, ועיין מנ"ל פ"ד מהל' מלוה שמבואר מדבריו דשני איסורא דרבנן חמור מל"ת דאורייתא עיי"ש היטב וכן הביאו מבואר בדברי הרא"ש ביצה (ד"ח) שכתב ואע"ג דבשחט בעי ב"ה דקר נעוץ אבל בלא דקר נעוץ לא, משום דאיכא תרתי איסורא חדא דאינו מיכן ועוד דקעביד גומא אע"ג דא"צ אלא לעפרא איסורא מיהא איכא עכ"ל הרי מבואר דמוטב שלא יקיים עשה דאורייתא