מנחה חריבה רכב

בעילה אסורה איזה איסור שיהי' המים המאררים אין עושין רושם באשתו וכו' יעו"ש, ובתוס' שאנץ הרגיש ג"כ בזה וז"ל וא"ת ת"ל שאינה שותה משום דכתיב ונקה האיש מעון, וזה אינה מנוקה מעון כיון שנשא אשה שאינה ראוי' לו, וי"ל דחשבינן ליה מנוקה מעון כיון דאין העון בא אחר הקינו והיו המים בודקין אשתו אי לאו טעמא דלעיל עכ"ל ומפורש הפוך דעת הרמב"ם ז"ל, וכדעת רש"י ז"ל בכל מקום ומקור לדבריהם הוא הספרי ועל טעם הרמב"ם ז"ל באמת יקשה מהספרי וכהערת התוס' שאנץ, ובמלבי"ם על התורה פ' נשא סי' ל"ו ראיתי שכתב די"ל דסתם ספרי ר' שמעין ור"ש לא יוכל לסבור זה שאם בעל מימיו אין המים בודקין דא"כ אתה מוציא ש"ר על הטהורות ששתו וכמו שהקשה המל"מ ובהכרח דס"ל שרק אם בא עליה אחר שנסתרה וזה לא שכיח וכמ"ש בסוטה (דף ו' לר"ש והרמב"ם סמך על הא שאמרו בפ' ע"ע וכו' עיי"ש, ובמראה הפנים בירושלמי סוף פ' ט' ד"ה ונקה האיש וכו' כתב דזו היא כוונת השגת הראב"ד פ"ב מסוטה שאמר שם דזה דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומ"י עכ"ל ודבר הרמב"ם מיישב דשפיר איצטריך הנך קראי לחייבי לאווין דמשכחת לה דמנוקה מעון הוא, והוא למאי דמסיק ביבמות דף כ' דאלמנה מן הארוסין מותרת להתייבם מה"ת דעשה דוחה ל"ת אלא דמדרבנן גזרו ב"ר אטו ב"ש וא"כ שפיר משכחת לה דמניקה מעון מן התירה היכי דעבר על ד"ס ובא עליה ב"ר והלכך איצטריך הנך קראי דאפ"ה אינן שותות דאין ראוין לקיימן דבעמוד והוצא קאי וכו' יע"ש ולפ"ד א"ש הסדר דהא מתחיל התנא להודיע דין דשומר"י ברישא, משים דבבא דאלמנה לכ"ג וכו' מיירי ג"כ ביבמה וכטעם הספרי שהביא רש"י ודו"ק, ועיין בתוס' ד"ה אלמנה וכו' והנה לעיל בחידושי (דף י"ד ע"א) הנחתי בצ"ע דבאמת למה צריך לן קרא באלמנה לכה"ג וכו' דאינו שותה ת"ל דאמאן בעינן למשרי' דהלא אסורה וקיימא עליו ואולי זה באמת כוונת הספרי דממעט איני ראו' לאישות מה"ט גופא וכו' ולשיטת ופירוש הרמב"ם צ"ע עיי"ש, ועכשיו מצאתי בעז"ה שמבואר דבר זה בירושלמי כאן (הל' א') וז"ל תמן תנינן איילינית וזקינה ושא"ר לוולד לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע הראיי' להזריע זרע, התיבון הרי אלמנה לכה"ג הרי הוא ראוי' להזריע זרע (פירוש ואפ"ה ממעט לה משום שא"ר לקיימה וא"כ גם הני נשי נמי ולמה צריך קרא מיוחד ואף שטעם זה שא"ר הוי רק איסור דרבנן, פשיטא ליה דגם דרשא זו הוא רק דרבנן, ואסמכתא בעלמא, כך נ"ל) ומשני שניה הוא דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו (פירש וא"כ גם הכא הוי א"ר לזרע משום דהוי זרע פסול ולא מקרי זרע והוי מטעם אחד שווין וכנ"ל ועתה ס"ל דהוא מדאורייתא) ופריך תמן תנינן ממזר פוסל ומאכיל כיצד והכא הוא אמר הכין אמר ר' תנחומא תמן וזרע אין לה מ"מ ברם הכא זרע כשר לא זרע פסול עיי"ש מה שפירשו המפרשים), ואמר רבי יוסי בי רבי בין כלום המים באין אלא להתירה לביתה וזו כיון שנסתרה אומר לו הוצא, פירוש בתמיה הלא גם קודם שנסתרה ג"כ אומרים לו שיוציא, משא"כ בסוטה בעלמא שרק משנסתרה אומרים לו הוצא ובאים להתירה לביתה אבל לא בכל אלו הנשים מאסירות, ועיין בפירש המפרשים וא"צ להגיה וזו כיון „שאסורה” עיי"ש, עכ"פ מבואר זה בירושלמי, א"כ יש לנו ד' טעמים בכל זה, א) טעם הספרי כפרש"י והתוס', ב) טעם הרמב"ם דאינו מנוקה מעון, ג) טעם הירושלמי ונקתה ונזרעה זרע, ד) דטעם ר"י בר"ב משום שאין מה להתירה לביתה ועיין בהמאירי ד"ה אלמנה לכ"ג וכו', וראיתי בקרן אורה שהעתיק מקצת ותמצית דברי הירושלמי, ולהאי טעמא דזרע כשר ולא זרע פסול הקשה לכאורה מהא דתניא לקמן אם שניהם מחזרים שותה ואמאי הא זרע פסול הוא עיי"ש ואפשר לפרש זה בכוונת הגמרא לקמן כ"ו ע"א דקאמר פשיטא מה"ו דתימא אפושי פסולין לא ליפוש קמ"ל עיין ברש"י שם ולמ"ד שם בטעם דרשב"א דאיילינות אינה שותה משום ונקתה ונזרעה וכו' יע"ש, ובטעם המסקנא י"ל דזרע אינו מילתא דפסוקא לפסול, וכרבי טרפון דיכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה (קדושין ס"ט א') ועיין שעה"מ בענין כזה, וקצרתי אבל הכא ליכא למימר הכי דא"כ בת ישראל לממזר נמי וע"כ כמש"כ הק"א ועיין בשו"ת נוב"ת חאהע"ז סי' קנ"ח ד"ה מה שהקשה וכי' מה שכתב ליישב קושית השואל על הרמב"ם מהא דספרי ומשכחת לה שנשא אשה בהיתר ובעל אותה בהיתר ואח"כ נעשה פ"ד ושוב לא בעל אותה והרי הוא מנוקה מעון וגם קדמה שכיבת בעל לבועל והו"א שתשתה קמ"ל קרא בראוי לאישות וכו', עיי"ש, וא"ל עוד דבאלמנה ואינך מיירי שבא עליה באב"מ ולמ"ד משמש מת בעריות פטור ומנוקה מעון וקדמה שכיבת בעל לבועל הוא, ואף אי מדרבנן אסור גם בכה"ג אבל אנן במה אנו קיימין על דאורייתא, ועיין תוס' יבמות (נ"ח ע"ב) ד"ה דהא ועיין לקמן גבי אשת סריס פרש"י דבר שכיבה מקרי ואע"פ שאינו בר זריעה וע"ש ועיין מהרש"א וא"כ ה"נ, ולפי פרש"י דמתניתין א"ל דכה"ג לא מקרי שכיבת בעל, ועיין מנ"ל שהא דרש"י שבשתא הוא יע"ש, ולגבי ארוסה א"ל קושית הראב"ד דמיירי שבא עליה בהעראה ואיכא לאחרונים שכתבו דגבי לאי לא יהי' קדש מותר בהערה (ולרמב"ם לשיטתו בפנוי' לאו שפיר קאמר במנ"ל שם, דבאמת הוי איסורא דאורייתא) עיין שושנת