מנחה חריבה רכא

ולא לסתור עכ"ל, וה"נ אפשר להטעים דברי רש"י דאף שמותרת ליבמה ולא נאסרה מצד טומאת הזנות, מ"מ אין כאן שוב מקום לומר דמצות יבום קודמת, ליקח אשה ספק זונה דזנותא בביתא כי קריא לשומשמא, ובעבור זה לבד שפיר מפסדת כתובתה, ועיין שו"ת מהרי"ט ספר שני חאהע"ז סי' ט"ו בנמצא שזינתה כשהיא משודכת כתב דשמא דמצי למימר הבעל אי אפשי באשה מנוולת ופרוצה זו וראיה מהא דאמרינן ס"פ ארוסה והילכתא ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה וכו' ואע"פ שאינו מוזהר בזה ואינה אסורה לו מה"ד אין ראוי לו לאדם שישא אשה שהיא בחזקת זונה וכו' יע"ש, ודן שם לומר עוד דהוי מקח טעות דומיא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת וכו' דלית לה כתובה וכו' עיש"ה, וראה בשו"ת עין יצחק חאהע"ז סימן ס"ז ענף ב' ג' וכמדומה שאינו מביא המהרימ"ט הנ"ל ועיי"ש עוד בסימן ס"ח

שם בתוס' ד"ה ושומרת וכו' ירושלמי יודעת היתה שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה וכו' הנה בירושלמי לא נאמר טעם זה ביחוד על פשטות לשון המשנה אלא כך הוא המשך המאמר דבירושלמי פריך וישקינה גזה"כ הוא והביא האיש את אשתו אל הכהן (וכתב בק"ע דארוסתי אינה אשתו עיין מה שהערותי לעיל בריש המשנה ובאחרונים השייך לזה, אך לפי פירוש הפ"מ א"ש עיי"ש) ולא יקנא לה א התורה אמרה וקנא את אשתו וקנא את אשתו אפי' מקצת אשתו (עיין פירוש הפ"מ והק"ע, ולשון ירושלמי זה הביא בתוס' לקמן כ"ד ע"ב) ד"ה אמר לך) מתניתא דבית שמאי דבש"א נוטלת כתובתה ולא שותה אמר ר' יוסי תמן טעמייהו דב"ש אומרים, הביא לי בעלי ואני שותה ברם הכא יודעת היית שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה למספק המרובה הזה בשביל לפוסלה מכתובתה עכ"ל, עיין פירוש הפ"מ והק"ע, ודע שירושלמי זה נעלם מעיני התוס' שאנץ כאן על הגליון שהקשה זה מעצמו וז"ל וא"ת אמאי לא פליגי ב"ש וב"ה גבי ארוסה ושומרת יבם כמו דפליגי בסמוך גבי מתו בעליהן וכו' וי"ל שאני ארוסה ושו"י דהיא יודעת שאין בעלה יכול לבדקה משנסתרה ולא תיזהר מליסתר והיא נתנה אצבעה בין שיניה ולכך אין לה כתובה, אבל מתו בעליהן אין יודעות וכו' ולא סמכי דעתייהו שימותו בעליהן והן נזהרות ביותר מליסתר לפיכך קאמר ב"ש דנוטלות כתובה ועוד י"ל דשא"ה גבי מתו בעליהן שאינן חשובות עוברות על דת כיון שיכולין בעליהן לבודקן, אבל ארוסה ושו"י כיון שאין יכולין בעליהן לבודקן חשובות כעוברות על דת וכו' עכ"ל התוס', העתקתי דבריו שמתירוץ הראשין יש להבין יותר דברי הירושלמי שזכה הר"ש לכוון מדעתו, והתירוץ השני שלו שלכאורה אינו מובן, דהלא כבר עוברת נד על דת היא מצד היחוד של א"א והסתירה עם האיש שקינא לה ממנו, וכמו שהקשה כבר כיו"ב המשל"מ ריש הל' סוטה, רך כדברי התוס' שאנן, הוא כתוב הדר הוא גם בתוס' שלנו ביבמות (ל"ח ב') ד"ה בש"א וכו' יע"ש, וכבר הבאתי בזה בחידושי לעיל דף ו' ע"ב שכוונתי לדברי הבית מאיר שכתב דבזמן שהיתה יכולה להבדק והיא נשואה לית לחושבה לעועד"ת דהוי כמתיחדת במקום שיש רואים וכו' עיי"ש, ועיין בתוס' שאנץ לקמן כ"ה שהבאתי שם בחידושי וקצרתי, (ועיין בהמאירי שכתב דמיירי הכא בדכתב לה כתובה לארוסה עיי"ש

עוד שם מיהו תימא וכו', בתוס' שאנן כתב מיהו אומר ר"י דהלכה וכו' (עיי"ש בהג"ה) והך כר' עקיבא דמשווי חייבי לאווין כערוה עכ"ל, וכוונתו דלעיל (י"ח ב') אמרינן לית הלכתא כרב המנונא וכו' הא מני ר"ע היא דאמר אין קתבח"ל ומשוי לה כי ערוה עכ"ל, (תיתי לי שקיימתי תירוץ זה במשנה זו מנפשאי ת"ל) אך צ"ע דא"כ אלמנה לכ"ג וכו' לא צריך קרא דאינו שותות, דת"ל דאין הקידושין תופסין כלל וכלל ופשיטא דאינו שותת וגם אינו מקנות להן, ובדוחק י"ל דרישא ר"ע וסיפא רבנן, וראיתי שוב בהמאירי שכ' ויש חולקין בזה ופירשו דמתניתין כר"ע דאמר שו"י שזינתה אסורה לבעלה ואין נראה כן עכ"ל ואפשר דכוונתו הק' הוא כמו שפקפקתי בזה דנצרוך לומר רישא ר"ע וסיפא רבנן

עוד שם דמהו קינא שייך היכי דלא מיתסרא בסתירותיה וכו' עיין במשל"מ פ"א מסוטה ה"ג מה שהעיר מלקמן כ"ו ע"ב לשקינא לה דרך איברים אף שלא נאסרה בזה ומשום דס"ל דבקפידא דבעל תליא עיי"ש, וע"כ דזה דעת רש"י, וגם י"ל דדוקא לגלגל עליה ממקום אחר דזה גופה חידוש הוא, אין לך בו אלא חידושו, דדוקא במקום שנאסרה עליו מתנה עמה, אבל בקינו לבד בעצמו שפיר יכול לקנות, וז"פ. ועוד י"ל דתליא זה בפלוגתא דר"ע ור"י אי רשות אי חובה והביא בתוס' בפרק קמא דף ג' ע"א דאתיא כרבי אליעזר דאמר חובה כב"ש דב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר וכו' יע"ש א"כ להך מ"ד אינו שייך קינו וחובה רק בשנאסרה עליו וצריך לגרשה, אבל לאידך מ"ד יש לו לקנות אף בדבר שאינו נאסרה עליו ובקפידתו תליא ויש לדחות ויש להאריך עוד בפלפול אך כיון שאינו אמת קצרתי

דף כ"ד ע"ה במשנה ובת ישראל לממזר ולנתין לא שותות ולא נוטלות כתובה, ופרש"י בד"ה לא שותות דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה והכי תניא בספרי וכו', וידוע פירושו וטעמו של הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו משום כשאדם בעל אחר שהגדיל