מנחה חריבה כב

מכין אותו מכת מרדות ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט ע"כ ועיי"ש במ"מ שהביא דעת הרשב"א דאינו כן אלא כדעת התוס' יבמות (י"א) דבא עלי' בדרך לוקה ממש ולא מכת מרדות. עיי"ש וא"כ קשה ההיא דהל' ממרים וע"כ המציא העמק"י דבר זה כנ"ל. אבל אכתי לא הועיל כלל דמ"מ אף אי נימא כן בסוטה וודאית דאהדרי' קרא לחיוב כרת אבל בסוטה ספק וודאי לא מחייבינן אותו מספק ואם דלחומרא עשה הכתוב ספק כוודאי. הלא דעת הרמב"ם אינו כן לענין הבעל אם בא עלי' ללקות. ומכש"כ לחיובי' להיבם כרת ולא על שגגתו וודאי חטאת. ושוב מצאתי בספר עמודי אור בסי' צ"ז שהביא דברי העמק"י הנ"ל ודחה אותם כנ"ל עיין היטב. ובדברי הרמב"ם ז"ל בהל' ממרים פירש דאם תתיבם יוצא מזה איסור כרת דלדעת הסוברים שלא היתה צריכה שתיה ותתיבם א"א גמורה היא עתה ולא תפסי קדושין באחותה וגם בה אע"ג דיבמה לשוק גם בלא"ה מספקא לן אי תפסי קדושין. מ"מ נ"מ אם יחלוץ לה אחר שנשאה דאי אשתו היא לא מהני בה חליצה כלל והוי המקדשה אח"כ כמקדש א"א ואם היתה בת שתיה לא אהנו בה ביאה כלל ונפקא בחליצה ומשתריא לעלמא וכמה נפ"מ איכא בהא אם קונה אותה קנין אישות או לא עכ"ל ואולי דלגבי היבם הוי וודאי הא דא"ע ליבום וא"כ חייב כרת בודאי כמו בא"א שלא במקום מצוה. וכן נראה מדברי רש"י שהבאתי לעיל. והראיה שהביא העמק"י לדבר זה דאמרינן אהדרי' לאיסורא קמא מיבמות (דף נ"ו) דקאמר אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה וכו' מתיב ר' זירא והיא לא נתפשה אסורה וכו' ואיזה זו אשת כהן ולאו הבא מכלל עשה עשה אמר רבה הכל היתה בכלל זונה כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא ע"כ אלמא דאמרינן אהדרי' קרא לאיסורא קמא. ואינו יודע להבין דאדרבה מכאן ראיה דלא אמרינן אהדרי' קרא לאיסורא קמא. דאל"ה ל"ל דאשת כהן כדקיימא קיימא. אלא לימא דאף דהוי לאו הבא מכלל עשה מהיא לא נתפשה מ"מ אהדרי' לאיסורא קמא. דזונה. א"ו דלא אמרינן. ובחפשי מצאתי „דברי אמת" בקונטרס שישי דף ח"ן ע"א. אחר שהביא דעת הראשונים דאמרינן גבי גיעולי עכו"ם אהדרי' קרא לא"ק כתב ותמיהני על התוס' והרשב"א והר"ן אמאי לא הקשו ג"כ ממ"ש פרק הבא על יבמתו דף נ"ו גבי והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ולפי מש"כ התוס' בחולין דף צ"ט במסקנת דבריהם ניחא דהכי נמי אשת ישראל התרתי ולא אשת כהן עכ"ל ודבריו סתומים וצא ולמד כוונתו. וכנראה כוונתו אמאי לא הקשו על שיטת הר"ר יוסף שכתב דגעולי עכו"ם הוי רק לאו הבא מכלל עשה. והלא כאן אמרינן דאהדרי' לא"ק מדלוקה עלי' וכתב די"ל דאשת ישראל התרתי ולא אשת כהן ואין זה ענין לאהדרי' לאיסורא קמא וכמו שכתבתי לעיל. ועכ"פ דברי העמוק"י נראים ונידחים עוד כתב בדברי אמת שם אלא שקשה לי ממ"ש ביבמות דף נ"ד ונ"ה ושם אמרו ודילמא לאחר מיתת בעלה אין בחיי בעלה לא ולאו הבא מ"ע עשה ובדף נ"ה אמרו ודילמא אין לה בנים אין יש לה בנים לא ולאו הבא מכ"ע עשה ואמאי לא אמרינן אהדריה קרא לאיסורא קמא. והביא דברי התוס' ביצה דף י"ב ועפ"י חיזק קושיתו ושוב הביא דברי התוס' חולין הנ"ל ותירץ קושיתו וז"ל ומתוך דבריהם ז"ל יצא לי תירוץ לההיא דיבמות דהכי נמי אילו היה אומר הכתוב ונותן רשות ליבם לקחת את אשת אחיו ולא היה מחייבו מצות יבום אלא רשות בלבד כמו תזבח פהמ"ק אז היתי אומר לאחר מיתת בעלה התירה וכו' וכן באין לה בנים התירה ביש לה בנים באיסורא קמייתא אבל הכתוב בא לחייב ולהצריך מצות יבום ולפיכך אמרו באין לה בנים חיוב דמצות יבום וביש לה בנים לאו הבא מכ"ע לאחר מיתת בעלה בעשה דיבום בחיי בעלה בלאו הבא מכלל עשה עכ"ל. וא"כ גם בנ"ד נמי כן וכל לגבי יבום כן הוא דלא שייך לומר אהדרי' לאיסורא קמא אלא דאינו מחיוב במצות יבום ולאו הבא מכ"ע עשה. והנה הדברי אמת שם הביא חקירת הפר"ד לענין והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן. ולא הביא לחקירה זו שחקר אי כה"ג באלמנה כשיבמה אי חייב כרת משום כיון דמד"ת אין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש אבל בחייבי לאווין פשיטא ליה יע"ש ועיין בשעה"מ פ"ו מהל' יבום. ובאבני מילואים סי' קע"ב עיין שם באריכות

אמנם יש להעיר על זה ולהוכיח דאין בספק סוטה ספק כרת. או כמש"כ הע"א דאם בא עליה לא קנה כלל וצריכה חליצה. דלקמן במכילתין דף י"ח ע"ב דבעי ר' ירמי' מהו שיתנה אדם על נשואין הראשונים על נשואי אחיו מהו ח"ש זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה