מנחה חריבה כא

וקשה כנ"ל. ועיין שם בירושלמי מה שמשני מאלמנה לכ"ג וי"ל

שם בתוס' ד"ה לאחר וכו' וסוטה וודאי אמר פ"ק דיבמות דפטורה בלא חליצה וכו'. אינו מפורש בהדיא כן ביבמות שם אך התוס' הכי הוכיחו בראיות ברורות מהגמ' יע"ש וברא"ש שם מה שהאריך בשמעתתא דידן. ועיין עוד כאן בתוס' ד"ה אילו וכו' ועיין בקרן אורה בשיטת הראב"ד ביבמות דגם סוטה וודאית צריכה חליצה. ומש"כ להוכיח דספק טומאה ברה"י דגמרינן מסוטה לאו כוודאי חשבינן לה דהרי בעינן הכא קרא לאוסרה ליבום יע"ש (אין כעת לפני לראוה אם הביא דברי התוס' והרא"ש יבמות י"א שהרגישו בזה מאי דפריך הכא ותתיבם נמי יבומי דהלא סוטה עשאה הכתוב כוודאי יע"ש) והיה אפשר להעיר דלענין לאוסרה ליבום הוי כמו איסור אחר ולא אמרינן בה ספק כוודאי עיין שב שמעתתא ש"א פי"ב ע"ש מה שתמה על המהר"ם שיף פ"ק דב"ק שם. וכן כתב בשו"ת נוב"י מהד"ת סי' ק"כ מחיור"ד ונעלם ממנו התוס' ב"ק דף י"א ד"ה דאי וכו' שהביא הש"ש הנ"ל. וכן עיין שם בש"ש פי"ג מה שכתב לתרץ עפ"י זה קושית התוס' ר"פ כשם יע"ש. וה"נ כן. אך באמת היבום הוא רק מצד זיקת נשואין של אחיו וכמבואר ברש"י בשמעתין ובתוס' כאן ד"ה אילו ולבעלה הרי משום איסור טומאה הוא דאפקי' הכתוב בלשון ונטמאה

שם ד"ה דלאו וכו' רבינו חננאל הטעים דבריו ופירש ורחמנא אמר אשר לא יבנה לבנות ולא לסתור ע"כ. הטעמה זו קשה משמעתין דקא פריך אלא מעתה לאחר לא תנשא דלא תיסתריה לביתיה ואי כטעם הר"ח קשה מאי פריך מאחר דלא הנשא. דגבי לאחר לא כתיב לבנות וצ"ע וי"ל בדוחק דוה מה שמשני בגמרא מי קא רמינן לה עליה בע"כ. פירש דלא רמיא עליה רחמנא לבנות ודוחק וצע"ק. ובזה דפרישנא א"ש קצת מה שהקשה התוס' בד"ה מי קא וכו' דהכא נמי הוי מצי למפרך כדפריך לבסוף דאמר אלא מעתה נשאת לאחר ומת בלא בנים לא תתיבם דלא תסתרי' לביתיה ע"כ דכאן ידע דיש לתרץ דגבי דהאי לא קפיד לבנות ומה"ת דקפדינן לגבי יבם דבא מכח נשואי אחיו ודו"ק כי קצרתי

דף ו ע"א רש"י ד"ה מי קא רמינן עליה וכו' אבל הכא אסור למימר ליה וממילא אשמעינן קרא דאסור ליבמה דלא שייך בה יבום והוי כאשת אח שלא במקום מצוה ע"כ משמע מזה מבואר דבאיסור אשת אח קאי כשיבמה ועיין ק"א. וראיה מכאן למש"כ העמק יהושע סי' ד' דבספק סוטה אמרינן אהדריה קרא לאיסורא קמא ומחייב עליה כרת יע"ש וכבר כתב כן המנחת אהרן לסנהדרין בסוגיא דזקן ממרא יע"ש כן לפי זכרוני. והנה עיקר חידושו של: העמ"י הנ"ל נאמר לתרץ דברי הרמב"ם המוקשים שכתב בפ"ד מהל' ממרים ה"ג דאם נחלקו בהשקאת סוטה אם זו צריכה לשתות או אינה צריכה ה"ז חייב שהרי לדברי האומר צריכה אם מת הבעל קודם שתשתה ה"ו אסורה ליבמה ולדברי האומר אינה צריכה מתיבמת. פ"כ והקשה הכ"מ דהרי אין איסור הסוטה על היבם להתחייב עליה כרת יע"ש ובלח"מ. וכתב ע"ז המרכבת המשנה שבחנם הוקשה לו דברי רבינו דתיפוק לי' דה"ל חייבי לאווין ליבם דה"ל בכלל דיני מכות דמקרי דבר שמביא לידי זדונו כרת וכמו שכתב הרמב"ם שאם נחלקו בדיני מכות אם חייב זה מלקות או לא וכו' (דהו"ל זקן ממרא בזה) והוא תמוה דהא על סוטה ספק אינו חייב מלקות דהא ילפינן בפ"ק דסוטה מאחר ולא ליבם וא"כ הו"ל לאו הבא מכלל עשה ואע"ג שכתבו התוס' בפ"ק דיבמות (י"א ע"ב) דלחומרא עשה הכתוב ספק כוודאי ואם בעלה בדרך לוקה. אך בסוטה דף כ"ח כתבו דליכא מלקות ועוד דלדעת הרמב"ם אפי' בסוטה וודאי נמי אינו לוקה כמו שכתב המ"מ ברמב"ם ספ"א מהל' איסורי ביאה הל' כ"ב יע"ש פ"כ נ"ל שהרמב"ם סובר דמכיון דאימעוט ספק סוטה מחליצה ויבום [לשון זה הוא אשיגרא דלישנא מסוטה וודאית. דהא ספק סוטה תנן חולצת ובוודאי ט"ס הוא] א"כ אהדריה לאיסורא קמא וחייב עליו כרת כמו שנסתפק המל"מ דכה"ג שנשא אלמנה מן הנשואין דמדין תורה אינו מיבם דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דאפשר לומר דאהדרי' לאיסורא קמא ומחייב כרת וכו' והשתא ניחא שפיר מה שכתב הרמב"ם דאם נחלקו בהשקאת סוטה וכו' ה"ז חייב משום דאהדרי' לאיסורא קמא את"ד העמק"י. והנה על דברי המ"מ דפ"א מא"ב כבר הקשה עליו הכ"מ מהא שכתב רבינו בפי"א מהל' גירושין דין י"ד ועיי"ש בכ"מ ולח"מ אבל גבי ספק סוטה שפתי הרמב"ם ברור מללו שכתב שם בהל' גירושין לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה ע"י קינו וסתירה אם בעל אותה