מנחה חריבה ריז

א"ל דבמנחת סוטה לכ"ע שלוחי דרחמנא הם מטעם שהתורה שלח אותם לעשות שלום בין האיש לאשתו. אך אין זה טעם הגון, ונזכרתי שכבר האריך בענין הזה אי חיישינן לביטול השליחות בעלמא, בספר שו"ת עין יצחק ח"ש (סי' מ"ו) עיי"ש שכן הוא מכמה ראיות, ושוב באות מ"ט שם הביא דברי הגט מקושר בדף ע"ח דבמגרש בע"כ ע"י שליח דבזה חיישינן לביטול השליחות אף דיעבד והא דמגרשין ע"י שליח אינו רק במגרש ברצונו הטוב עיי"ש מש"כ עליו המחבר עי"צ ואין בידי הספר גט מקושר לעיין בו וגם אין כה"מ לבוא בארוכה. ולא באתי אלא לעורר ותן לחכם וכו', ופלא על בעל עין יצחק שלא העיר מכל זה שכתבתי לעיל ומקרבן בע"כ שבשניהם כופין אותו לאמר רוצה אני יע"ש עוד בסמן (מ"ח) שוב השגתי ספר גט מקושר להגאון מהר"ל צינץ זצ"ל שנדפס בשנת תקע"ב וראיתי שגם הוא לא העיר כלום ממקום שכתבתי להעיר ויל"ע, וסברא הנ"ל שכתבתי דכיון שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו' ודאי לא יבטל השליחות ג"כ יש להבינם ביותר לפי ההסבר ההגון שנתן הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ב דגירושין דלכך מהני מה שכופין אותו אף שהוי עדיין אנוס, משום דמי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא' הוא אנס עצמו בדעתו הרעה וכו' יע"ש דבריו המתוקים, וא"ש ביותר כמובן (ובזה פרשתי בדרך צחות מה שאמרו בכמ"ק בלשון הזה גבי מצות עשה דכופין אותו עד שתצא נפשו שנחלקו הראשונים בזה אם הוא עד שתצא נפשו ממש (ועיין בספר ידו בכל להגאון החסיד בעל שבט מוסר, ראיתי אותו במושבה פ"ת) די"ל הכוונה הכי הוא דמכין אותו עד שתצא נפשו היינו „רצונו” הטוב שהוא טמון בחובו של איש הישראלי וכמו שכתב הרמב"ם שם, „דכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו” ועין בשו"ת מהרי"ק שורש ז"ל ובשו"ת רד"ך ז"ל, ונפשו היינו רצינו כמו שאמר אם יש את נפשך). ובעיקר הקושיא דלמא תפגל המנחה שמעתי עתה מת"ח גדול שראה ספר מיוחד על זה בשמו גבורות שמונים, מהגאון החריף העצום מהר"י ענגיל זצ"ל, וחקרתי ודרשתי אחריו ולא מצאתי אח שאהבה נפשי

שירי מנחה

לענין מכירת חלק עוה"ב שציינתי בדף כ"א, עיין גם בשו"ת טוטו"ד מהד"ק סי' רי"ז עיי"ש

לעיל סוף פרק שני בתוס' ד"ה קבלנו עדותו וכו' נמכר ונשנה וכו', ועיין בשו"ת שעות דרבנן הנז"ל דף ע"ד ע"ב שכתב דגם כוותיה דרש"י ז"ל לא אתיא דהא לפי פירוש רש"י הא דלאדם אחד אינו נמכר ונשנה דוקא כשגנב לו וחזר וגנב לו ולא הוי עמידת בדין ומכירה בינתים אבל אם גנב לו ועמד בדין ונמכר ושוב חזר וגנב לו חוזר ונמכר גם לאדם אחד שעמידת בדין מפסיק בין הגנבות וגבי בועל אחד ואיש אחד אמרינן דאין האשה שותה ושונה אע"פ דקו"ם דפעם שנית היה אחר ששהתה פעם ראשונה ואיכא עמידה בדין ושתית מי סוטה בינתיים ואפ"ה אינה חוזרת ושותה ברם כי אתיא לדעת הרמב"ם ז"ל הוא דאתיא דאית ליה דלאדם אחד לעולם אינו נמכר ונשנה וכו'

מש"כ במנחת פיתים לענין כהן קטן אי ישנו בו מצות עשה דוקדשתי ראיתי אח"כ בפמג"ד אור"ח סי' קל"ה אות ח' בא"א והגרע"א בהגהות לאור"ח סי' רפ"ב שם ובמנ"ח מ' רס"ט, וכן מצאתי באוצר ספרי הגריי"ד שליט"א בספר שו"ת הרד"ד ובפתחי שם מצאתי בס' ב' שמדבר בזה ונענין כהן בע"מ והעיר ג"כ עפ"י זה אי מותר להשתמש בכהן קטן ובע"מ עיי"ש ובקונטרס אחרון שם בשם אמרי כהן האריך בזה הרבה וברוך שכוונתי לדעת גדולים וטובים

למש"כ בדף ק"ב לענין מה שקנתה אשה קנה בעלה אח"ז בעיוני בספר ש"ח (בענין קושיא דפיגול שהבאתי לעיל) בעלעלי שם בכללים מערכת הגמיל סי' ו' שהביא בפשיטות בשם המהר"ם שי"ק יור"ד סי' ל"א דאין לב"נ פירות ממנה דזו תקנת חכמים לנישא ישראלית אבל לא ב"נ יעו"ש וכן הביא שוב מס' חסד לאברהם תאומים מהד"ת שכתב בריש הל' עבודת יוכ"פ דהא דאמרינן אין קנין לאשה בלא בעלה הוא מדרבנן בעלמא דמה"ת גם מע"י שלה ולפי מה שכתבו רבנן בתראי דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא מדרבנן א"כ מוכח דגם תקנות דרבנן איתנהו לבני נח עכ"ל והוא מילתא דפשיטא וא"צ לראיות אלא בכ"מ מצוה לשמוע מה שדברו בו חכמים, ועיין בקו"א לשאג"א סי' ס"ו שכתב דהא דבעל מחייב בקרבנות אשתו הוא מדרבנן יע"ש וזה ליתא כמש"כ בברכת רא"ש לנזיר שם (דכ"ח) ובשמ"ק ב"מ שם ואכמ"ל, ולענין ההערה מסנהדרין שהנחתי בצ"ע, הערני ח"א מהאב"מ סי' פ"ד סי' א' וע"ש שהרגיש מרש"י דסנהדרין שם שכתב דהוי כמו מציאה, ועיין בערוך לנר בסנהדרין שם ועדיין צ"ע, וצ"ל דכיון דיש לו שעבוד גם על חלקה לא הוי גם חלקה משל אמו, וא"ש נמי הערת התה"נ כאן דכיון דגם חלקה קנוי' לבעל לשעבודו עליה לא הוי בכלל חטאת שמתה בעליה ממש ודו"ק וצריך ישוב עוד בזה ועיין יבמות (ס"ו ע"א) ובתוס' ישנים שם ד"ה