מנחה חריבה רטו

שלא הרגישו המפרשים דמכאן קשה על דעת הרמב"ם שפ' דאם גנב לג' בנ"א בזאח"ז כל שלא נמכר אינו חוזר ונמכר וכולם שותפין בו במכירה אחת וא"כ ק"ו בגונב מן השותפות שגניבה אחת וכאחד נחשבים ואפילו תימה דבתר שותפין אזלינן ושני בעלים הם וחשוב כשני גנבות הרי גנב לשלשה בנ"א ולא שייכי הדדי מ"מ לדעת הר"מ ז"ל כל שהגניבה היתה קודם מכירה אינו נמכר ונשנה ומאי קמבע"ל לר' ירמיהו וצ"ע בשו"ת שעד"ר הנז"ל

ולפי המתבאר בסוגיא ומדברי רבותינו בעה"ח דמנחת סוטה אף שהבעל מביא הקרבן עליה, מ"מ היא מתכפרת כולה בו ואין לו חלק כלל בכפרה רק מ"מ יש לבעל חלק בהמנחה, ולכך השיריים מתפזרים על בה"ד, ובזה אפשר להשיב קצת על הקושיא המפורסמת בעולם התלמודי ואני ראיתיה בש"ח בחלק דברי חכמים שם סי' מ"א הביא דברי הגאון המפורסם מוהר"ר חיים ברלין זצ"ל וז"ל ואמרתי להודיע צערי לשיטה זו (דפיגול סגי במחשבה בעלמא) לר"א בר"י דסבר בזבחים סו"פ בית שמאי שהבעלים מפגלים הרי לא משכחת לה בשום אופן שתהא סוטה נבדקת שהרי הבעלים של מנחת סוטה היא האשה כדתנן בקדושין דהסוטה מניפה מנחתה ומפרש הש"ס משום דבעינן תנופה בבעלים, וא"כ כל אשה סוטה תחשוב בלבה בשעת קמיצת מנחתה מחשבת פיגול לאכול השיריים חוץ לזמנו ולראבר"י תהא המנחה מתפגלת בכך ושוב לא יבדקוה המים וכל אשה זונה תעשה כן להנצל ממיתה, אבל לשיטת רש"י ותוס' וסעייתם דאין פיגול אלא בדיבור י"ל שמשמרים אותה שלא תפגל ושיטת הרמב"ם צ"ע עכ"ל, ולפי המתבאר י"ל דכיון דיש לו לבעל חלק בהמנחה וא"כ אף שלענין תנופה היא נקראת הבעלים (וכמו שהרגשתי בזה בעז"ה לעיל בחידושי ומטעם שכתבתי שם) מ"מ לענין היכולת לפגל אין בכחה להפסיד חלקו בהמנחה וכמו א"א דשא"ש ואפשר דמשום האי טעמא הוא שהכריחו התוס' לומר דמ"מ יש לו להבעל חלק במנחה, ול"ד לדעלמא שהמתכפר פושה תמורה ואין לבעלים חלק בו כלל עיי"ש בחידושי מש"כ בזה, ולפי הנ"ל א"ל דהתורה הזהירה בזה לאוקמי ברשותו ג"כ כדי שלא תוכל לפגל, אך אפשר עוד לפקפק בזה ולומר כמש"כ התוס' דלכך לא הוי כמנחת השותפין שא"א להקרב ע"ג המזבח, משום דלענין כפרה היא כולה דידה, ועי"ש ה"נ אפשר לומר דלענין פיגול ג"כ אזלינן בתר המתכפר כמו לענין תמורה שהוא ג"כ ענין רוחני ושפיר יכולה לפגל אליביה דר"א בר"י שהבעלים מפגלין ועיין אבני מילואים סי' י"א שכ' ואע"ג דמשל בעל הוא מנ"ס אבל המנ"ס קרבן האשה היא והבעל הוא המביא משלו וכיון דקרבן אשה היא נראה דהוי דיחוי עיי"ש ולפמש"כ יש לפקפק בדבריו, ועיין חולין מ"א כיון דקניא לכפרה כדידיה דמי וא"א אסור דשא"ש יע"ש ולענין הכפרה והתלו' בכפרה היא הבעלים ולו יש רק חלק, גופני בהמנחה דבאת מכסף שלו, מ"מ אפשר לצדד באופן זה דאף דחזינן דאף שהבעל מביא המנחה, מ"מ אוקמי' רחמנא ברשותה לענין כפרה והוי מנחה שלה, זה דוקא היכי שבאת המנחה לברר העון ולעשות שלום ביניהם, אז הוי המנחה לכפרה דידה והוי שלה, אכן אם באת לקלקל ולפגל, אדעתי' דהכי לא הקדיש כלל עבורה. ושוב אי אפשר לה לפגל דלא לזה אוקמי' רחמנא ברשותה ודו"ק, וכמו דאמרינן בנדרים (ל"ו א') אלא אי אמרת שלוחי דידן הוי אמאי פיגולן פיגול לימא ליה שליחא שוויתך לתקוני ולא לעוותי ומתרץ אמרי שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו מ"מ עכ"ל, וא"כ זה דוקא גבי כהן גלי קרא, אבל הכא דאדרבה צריך לומר דלא אוקמה רחמנא ברשותא אלא לענין כפרה דידה ובירור העון לעשות שלום בין איש לאשתו, אבל אם באת לקלקל אמרינן לתקוני הקניתך ולא לעוותי ושוב הרי הם של הבעלים האמתים והוא הבעל דבאמת המנחה שלו, ושוב מתכפרת בו וא"א לה לפגל ודו"ק כנל"ד בדרך פשוט, והמחבר ש"ח השיב שם בזה"ל דלפי חומר הנושא י"ל דע"כ לא ס"ל לראב"י דבעלים מפגלין אלא כשהכהן עבד עבודתו בשתיקה ואתי מחשבת בעלים ומוציא מידי מחשבתו, אבל אם הכהן אמר בפירוש להקריבו כדינו שוב אין מחשבת הבעלים מבטלת דיבורו של הכהן ולמדתי כן ממש"כ רש"י ז"ל וז"ל שמעתי שהבעלים מפגלין בעבודת הכהן אם קיבל הכהן בשתיקה וחשבו הבעלים עליה על הפיגול עכ"ל דנראה דדקדק לכתוב אם קיבל הכהן בשתיקה דבזה מחשבה מועלת היינו מחשבת הבעלים שהיא בדיבור כפי שיטת רש"י דאתי דיבור ומוציא מידי מחשבה, אבל אם אמר הכהן בפירוש לקבל כתיקונו לא אתי דיבור ומבטל דבור ולהרמב"ם נהי נמי דאתי מחשבה ומוציא מידי מחשבה, אבל לא אתי מחשבה ומפיק מידי דיבור וא"כ לראב"י יש תקנה במנחת סוטה שיאמר המקריב לעשות כהוגן ושוב אין מחשבת הסוטה מבטלת דיבורו עכ"ל והיא עצה נכונה, וכן אני דייקתי דרך למודי מדברי רש"י הנ"ל דמשמע הכי

אלא דכמדומה יש קצת סתירה לזה מגמרא דחולין (ל"ח ע"ב) דתנן התם השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ור"א פוסל אמר ר"א אפילו שחטה לאכול לעכו"ם מחצר הכבד שלה פסולה וכו' וקאמר בגמרא דהני תנאי אית להו דר"א בר"י דתניא אר"א בר"י שמעתי שהבעלים מפגלין מיהו ת"ק ס"ל אם שמעיניה דחשיב אין אי לא