מנחה חריבה ריג

ושפיר קא מתרץ הכ"מ שא"י ממה תמה הראב"ד על רבינו דהא איצטריך לאשמיענן שאע"פ שהיא בת כהן והיא פנויה מנחתה נקמצת ושירי' נאכלים כדין מנחת ישראל עכ"ל וכחו שאיצטריך הכא קרא על זה או כמו שאמר בירושלמי עיין בתוס' ועיין בלח"מ שם שכ' לישב דהראב"ד היה לו הגירסא ברמב"ם הכי דנקמצת כמנח"י ואין שיריה נאכלין ולכך הקשה אי בנשאת לכהן הרי כבר אמורה לקמן דאין שיריה נאכלים ואי בנשאת לישראל אין הדין כן אלא דנאכלין וכן בפנוי' ג"כ א"א דשיריה נאכלין ולכך לא אוקמי הראב"ד ז"ל בפנוי' עכ"ל

שם ת"ר איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומר והצרוע אשר בו הרי כאן שנים וכו', עיין בחידושי הש"ס להגאון מהר"י פיק בערלין זצ"ל שהקשה דלכאורה צריך מובן גדול דמנ"ל לאפוקי איש ממשמעו ואי משום דכתיב והצרוע הלא איצטריך והצרוע לרבות כהן הגדול כברייתא דמייתי רבא במ"ק (י"ד ב') ע"ש, והרב המופלג מהרש"ז מפוזנא (כנראה הוא החמדת שלמה) השיב דדריש ויו של והצרוע ואני חזקתי על ידו להוסיף דאפי' למאן דלא דריש ויו עכ"פ ויו והא דריש כדאיתא (יומא מ"ה יבמות ע"ב) והשתא מובן ג"כ מה דקאמר והצרוע הרי כאן שנים לישנא של הרי כאן שנים קצת משולל הבנה והכי הול"ל כשהוא אומר והצרוע לרבות אשה, וע"פ האמור ניחא לפרש הרי כאן שנים כלומר דמרבי שני דברים ר"ל ואשה מריבויי עכ"ל פי ח"ח, ואנהיר לן לעיינין במה שיש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"י מהל' תו"צ דין ו' דאפי' כ"ג שנצטרע פורע ופורם שעשה דוחה ל"ת עכ"ל וכתב הכ"מ שהכל הוא בפ' וא"מ (דף י"ד), וקשה דשם משמע שהוא לימוד מהקרא והצרוע ולא מטעם עשה דוחה ל"ת וביותר קשה דדברי הרמב"ם כנראה לקוחים הם מתו"כ פ' תזריע סי' קנ"ב ועיי"ש במלבי"ם ובזה"ל הצרוע אפי' כ"ג לפי שנאמר ראשו וכו' יכול אפי' מנוגע מה אני מקיים בגדיו יהי' פרומים וכו' בכל אדם חוץ מכ"ג ת"ל אשר בו הנגע אפי' כ"ג, הרי דהתו"כ בעצמו מדחה זאת ואיצטריך לרבות מהפסוק, אבל לפי הנ"ל א"ל דדעת הרמב"ם הוא דלפי מאי דמבואר כאן הרי מרבינן מהיתור של והצרוע לרבות אשה וליכא ריבוי לכ"ג ולכך כתב מטעם עשה דוחה ל"ת, ולפלא שכל בעלי ההגהות על הרמב"ם (בדפוס ווילנא) לא העירו כלום בזה. ובתו"כ שם סי' ק"נ מרבה אשה מהפסוק הקודם דכתיב איש צרוע הוא יעי"ש במלבי"ם, ולכך אייתר ליה זה לכ"ג וז"פ, ועיין ביבמות דף ה' דאמרינן איצטריך סד"א שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתרות אפילו לאו שאין שב"כ לא דחי קמ"ל דדחי יע"ש ובזה אפשר לפרש התו"כ הנ"ל וה"נ עשה זו הוי שוה בכל והל"ת הוי אינו שוה בכל, אך קשה דמדוע לא הביא הגמרא זה הברייתא ביבמות שם למילף מינה דעשה דוחה ל"ת ואפי' אישב"כ וצ"ע עוד בזה לעת הפנאי אי"ה:

שם האיש נמכר בגניבתו וכו', ק"ק למה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' עבדים שאין האשה מוכרת עצמה יע"ש א"כ הו"ל לחשבה הכא במתניתין וראיתי שי"ל דזה כוונת התוספתא שהביאו התוס' בד"ה מה בין וכו' האיש נמכר ונשנה ואין האשה נמכרת ונשנית האיש נרצע ונמכר לע"ע וקונה לע"ע ואין האשה נרצעת ונמכרת וקונה כו' והנה אם נפרש שאינה נמכרת בגניבתה זה חשיב גם במתניתין אלא דכוונת התוספתא היא שאינה נמכרת עצמה וזו כוונת התוס' להקשות דמדוע לא קחשיב זה במשנה וכן הא דאינו קונה ע"ע שג"כ פסקה הרמב"ם שם בפ"א מהל' עבדים, שו"ר במל"מ שם סוף דין ב' שהביא דהמהרימ"ט בחידושיו לקדושין כתב דמהתוספ' שהביאו התוס' סוף פ' היה ניטל מוכח דלא כהרמב"ן (שיכולה למכיר עצמה) ולא הבינותי דבריו דאימא דמאי דקתני שאין האשה נמכרת היינו בגניבתה אבל אה"נ שמוכרת את עצמה עכ"ל ולפמש"כ א"ש וכ"נ שהבין כך הרמב"ם ומהכא שאב הדין דאינה מוכרת עצמה ולא קונה ע"ע

שם בתוס' ד"ה שנאמר וכו' מרישא דקרא וכו', נ"ל עוד לומר דמדרישא דרישא קמדייק דכתיב ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו וגו' ושוב כתיב ואמר אבי הנערה לבד ש"מ זה, וז"פ

שם בגניבתו וכו', בתוס' שאנץ הקשה דהא דרשינן מהאי קרא בגניבתו ולא בכפילו וכו' י"ל דכלהו הני דרשות ש"מ ע"כ. ועיין תוס' נזיר כ"ח ע"א ד"ה על חטאתו וכו' תרתי שמעינן מינה כדאמרינן בעלמא אתם ולא שותפין וכו' וכלהו דרשינן מחד אתם ע"כ והרבה איתא כיו"ב

עיין כמל"מ פ"ג מהל' עבדים סוף דין י"ב שהביא בשם מהרמ"ט שהקשה מדלא חשיב במשנה דאיש נרצע ואין האשה נרצעת ע"כ ס"ל כת"ק דמ"ע איני נרצע ומש"ה לא חשיב האיש נרצע כיון דתנא אין האשה נמכרת בגניבתה ממילא משמע דאין האשה נרצעת עכ"ל ולא הבנותי הכרח זה דאכתי קשה אמאי לא תני (כל הני דהתוספתא) וע"כ אית לן למימר תנא ושייר ועוד שהתוס' כתבו התם דמכירת האב הוי כמכירת ב"ד ומש"ה איצטריך קרא למעט רציעה מאשה אע"ג דרציעה לא שייך אלא במכרוהו ב"ד וא"כ אף דס"ל למתניתין דהתם כת"ק דמ"ע אינו נרצע אכתי קשה דאמאי לא חשיב האיש נרצע ואין האשה נרצעת, עכ"ל, ואין לי המהרי"ט לעיין אם הביא דיבור התוס' דכאן בד"ה מה בין אף