מנחה חריבה רי

או דילמא הלכתא הכי גמירי לה לבן ולא לבת דומיא דבן מגלח על נזירות האב ולא הבת אפילו היה הבת יורשת נחלה עכ"ל ואחרי כל מה שהאריך להסתפק ולהסביר את הספק לא הטריח במחכ"ת ולקח רגע אחת מהני „שעית דרבנן” ולעיין בגמ' דנזיר שם דכ"ט והיה רואה האיך נעלם ממנו ש"ם ערוך שם דקאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אמטו להכי בנו אין בתו לא, אלא לריש לקיש אפי' בתו קסבר בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה וכו' יע"ש ועל הרמב"ם פ"ב מהל' נזירות באמת צ"ע לי מדוע השמיט תחת לשונו דדוקא בנו אבל לא בתו כדמפורש בגמ' דאין חולק, (ומש"ה שגה החכם הנ"ל שעיקר לימודיהם הם ספרי הרמב"ם ז"ל ומרן ז"ל) אך בהמאירי כאן מצאתי שכתב בתוך דבריו דוכן לא האב את בתו שאף בבן אינו אלא הלכת סיני ולא נאמרה הלכה אלא בבן עכ"ל, ואם בארזים נפלה שלהבת השגיאה מה יעשה אזובי קיר כמוני קטני הזכרין וגדולי המוטרדים בדחקות החיים, ובפרט בצערי ירושלם, אף שלא אמר אדם צר לי מעולם

ואגב ראיתי שם קושיא יפה על האי דינא דהבן מגלח על נזירות אביו ולא הבת, מההיא דקדושין (דף טו"ב) אתמר אמר מר ע"ע עובד את הבן וכו' מה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה וכו', וקשה אמאי לא אמר מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה ולגלח במעות נזירות אביו דהו"ל תלת והוי נפ"מ טובא דכי מסיק ות"ל דהכא תרתי והכא חדא ומשני שדה אחוזה נמי מהאי פירכא הוא דקא נפקי ליה, עדיין קשה ות"ל שהכא איכא תרתי שקם תחת אביו ליעדה ולגלח על נזירות אביו, והכא באח ליכא אלא חדא וצ"ע עכ"ל, וא"ל כמו שאין עושין ק"ו מהלכה, כך אין עושין יוכיח ואין דנין מהלכה למ"מ וצ"ע בכלל הזה. ואין להאריך עוד

שם האיש מגלח על נזירות אביו כנראה גם זה מכלל ההלכה דדוקא על נזירות אביו הוא מגלח, ולא על נזירות אמו היכי שהיתה נזירה והוא ירש אותה. וכמו שמצינו שאין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם דאמר קרא לו משפט הבכורה (בכורות נ"ב ע"א)

שם מה בין איש לאשה וכו' עיין קדושין כ"ד ע"א תוס' ד"ה אלא וכו' דנראה לר"ת וכו' וה"פ איש אמר רחמנא דמוסיף חומש על מעשרו ולא אשה אפילו בזוזי דידה ומעשר דידה וכו' יע"ש וצ"ע לר"ת אמאי לא תני ליה בסוטה הכא במשנה בדברים שבין איש לאשה כי הוא חידוש גדיל, עיין הגהות מהר"ל בערלין ז"ל שם שהרגיש בזה

עוד יש להעיר במאי דאבעי רבי זירא (בר"ה ו' ע"ב) אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מיחייבה בראייה או דילמא הא איתא בשמחה יע"ש, הו"ל למפשט' מהכא דא"כ הו"ל להתנא למיתני בהני דברים שבין איש לאשה, וע"כ דתנא ושייר, ואפשר מזה קצת סעייתא להרמב"ם שפסק (בפי"ד ממעה"ק) דאשה עוברת בבל תאחר, ועיין שאג"א (סי' ס"ו) וגם אפשר לימר דלא פסיקא ליה, משום דמצינו בחטאת יולדת דעוברת בבל תאחר בנדרים (ד"ח) עיין שאג"א שם, ועיין בקונטרס אחרון שם מה שדחה בזה ואכמ"ל, ועיין בקונטרם תוכחת מגולה בדבר אתרוגי קורפו קצת בענין זה ובשם הערוך לנר סוף פ"ק כריתות, וכן יש להעיר לפי מה שמצאתי (בדרך למודי מס' כריתות בשנת התר"ע) חידוש גדול בשטמ"ק למס' כריתות דף ג'. ע"א אות י ג דאשה לא מחייבת אם העבירה מזרעה למולך וז"ל שם גליון קצת קשה למה לא פריך ממולך דלא מצינו אשה שנתחייב דכתיב מזרעו וכן המעלה איברים בחוץ דשמא לא מחייב רק אותן שראויין להקריב בפנים ע"ל גליון, וא"כ ליחשיבה בכאן בין איש לאשה, אך דברי הגליון צע"ג דא"כ גם זר יהי' פטור על העלאה, ויש להסביר דזר הוי במינו בר העלאה, אבל לא נשים, אבל יש להביא ראיה מפרק י"ג דזבחים (מ"ג) דתנן חומר בשחיטה מבהעלאה יע"ש אמאי לא תני חומר בשחיטה שכן נוהגת בנשים כיון ששחיטה כשרה בנשים, משא"כ בהעלאה שאינן בפנים פטורות בחוץ, א"ו דלא בעינן באדם המקריב שיהי' ראוי להקריב בפנים רק על הקדשים בעינן וצ"ע, ובחפשי בחינוך מצוה זו בס' תל"ט ובס' קפ"ו, ראיתי דבר פלא שכמו במתכוון נשמט על דין זה שכתב שנוהג בכ"מ ובכ"ז ולא כתב בזו"נ כמו שדרכו לכתוב בכל מקוה, ומזה יש מקים לחשוב דס"ל באמת דנשים פטורות ובסי' ת"מ שם מסיים ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות ויש לעיין, ועיין במהרי"ט בחדושי קדושין על המשנה דהסמיכות והתנופות וכו' כתב תימה אמאי לא חשיב להו בסוטה ס"פ היה נוטל בהדי מילי בבין איש לאשה וכו' וכן במה בין כהן לכהנת אמאי לא חשיב הגשות וקמיצות ע"כ לא ראה לרגע דברי התוס' אלו אף שהביאו דברי התוס' בדף י"ח

שם בתוס' ד"ה כל וכו' וי"ל מש"ה יש לו חלק בה משום דקיי"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה וכו' הנה היה מסופק אצלי אם זה מדאורייתא או מדרבנן עד שמצאתי כאן בקרן אורה בד"ה והתוס' דפשיטא ליה דאינו אלא מדרבנן יע"ש וצ"ע דא"כ איך נשרפת ועוברין על בל תשחית, וי"ל ועיין הערה כזה בשו"ת מהרא"ל צונץ ז"ל חאור"ח סי' ה' בענין חמץ דרבנן יע"ש, ויש להאריך בענין זה דכל שא"ר מדרבנן הוי א"ר מדאורייתא