מנחה חריבה רז

הנ"ל עי"ש מה שפירש המ"ק ולפ"ד במסקנת הירושלמי א"ש דמנחת סוטה בעלמא לא דמי לחטאת אלא לאשם תלוי יע"ש, וברמב"ם פ"ד דין י"ד כתב וכן אם אמרה טמאה אני קודם שהקמץ המנחה וכו' או שבאו עידי טומאה או שמח הוא או שמתה היא (וכקושית התוס') הרי המנחה כולה נשרפת ואם אירע אחד מאלו אחר שקרב הקומץ אין השיריים נאכלים עכ"ל, ובכ"מ שם כתב על מה שכ' הרמב"ם או שבאו עידי טומאה כתב הכ"מ פשוט הוא דלא גרע מאומרת טמאה אני עכ"ד איני מובן לי כלל דהרי במשנה ובברייתא דף ו' כתוב לאמור או שבאו לה עדים שהיא טמאה, ועל מה שכתוב מת הוא וכו' העתיק הירושלמי כאן הלכה ו', ובאמת בטעו"ס העתיקה וכמו שמגיה בק"ע והכי מוכח בתוספתא וא"א ליישב בענין אחר וצ"ע, ופלא על בעל מים חיים להפר"ח ושאר בעלי הגהות על הרמב"ם (בדפוס ווילנא) שלא עמדו בכל זה על דברת מרן הכ"מ גם יש לספק בזה כיון דעיקר הבעלים הוא האשה, אם מת הוא לא נקרא חטאת שמתה בעליה, אלא מטעם שאין לנו מי שישקה אבל לא מדין הנ"ל ודו"ק ועיין לקמן בחידושי לענין פיגול

דף כ"ג ע"א תוס' ד"ה האומרת טמאה אני לך ירושלמי האומרת טמאה אני לך לא כחטאת שמתה בעליה היא וכו' עיין במלא הרועים, ועיין בפירוש הק"ע והפ"מ יעוש"ה והנה לפי מאי שמפרשים בפשיטות דטעמא טמאה אני לך דנאמנת הוא משום דשויא אנפשה חד"א ונאמנת לגבי עצמה, לכאורה אין הסברא לדמות זה לחטאת שמתה בעליה, דאין כאן עבור מי שחטא כלל, משא"כ כאן הלא באמת קדוש ולא נתברר אלא שנאמנת לגבי עצמה וכמו שכתבו התוס' הנ"ל ד"ה ושבעלה וכו', ואפשר דזה באמת מסקנת הירושלמי לדמות זה לאשם תלוי, אכן באמת משמע דהירושלמי. קאי על כל מאי דתנן במשנה והאומרת טמאה אני הוא רק התחלת הדיבור כמו וכו', ועיין לעיל דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה דכי וכו', ובש"ק ובמה"פ כאן ובתוי"ט ובתו"ח ובמ"ק מש"כ בזה, אכן יתכן יותר למה שהבאתי לעיל בשם המנ"ח דר"ל דטעמא דנאמנת הוא משום עדות ע"א דעלמא דגם נוגע מהימן יע"ש וא"כ הוי כמו ע"א נמצא דהוי כחטאת שמתה בעליה כיון דבטעות קדוש, אכן לא משמע כן מלעיל דף ו' דפריך רק משבאו לה עדים ולא מאומרת טמאה אני דלפ"ד המנ"ח הוא מדין עדות ע"א, ועיין במחלוקת הרמב"ם והתוס' אי פ"א נאמן לאחר שתיה ובמ"ל פ"ב באריכות וקצרתי ודו"ק (ועיין מש"כ לעיל דף י' ע"א מדפי הספר)

שם ושבעלה אינו רוצה להשקותה, בגליון הש"ס דרע"א מציין להתוס' יבמות (צ"ה ע"א) ד"ה אלימא ששם כתבו תימה לר"י דמנלן כשאומר איני רוצה להשקותה דשוב אינו יכול להשקותה ואמר ר"י שיש להוכיח קצת דכי אמר איני משקה קתני במתניתן בהדי הנהו דמנחותיהן נשרפות שאין ראוית עוד לשתות עכ"ל וכבר הבאתי איזה פעמים תוס' זה ומש"כ עליו באב"מ סי' י"א ומה שהעיר הק"א מהא דאומרת איני שותה דיכולה לחזור בה אם לא מחמת בריותא וכעת מצאתי ב"ה בשו"ת נחלת יהושע סי' כ"ו שהעיר בכל אלה והביא דברי הא"מ הנ"ל וכתב ליישב עפ"י זה דמשום דהמצוה רק עליו להשקותה, אבל עליה ליכא מצוה כלל דהא אדרבה מאיימין עליה שלא תשתה וע"כ כיון דלא הוי מצוה אע"פ שבידה לחזור אפ"ה המנחה נשרפת יע"ש וגם המצוה עליו שלא תפסל המנחה עיי"ש ועל מה שהקשה הא"מ דעיקר מנחה של הסוטה היא ואין בידה שיחזור הבעל וה"ל דיחו, השיב הנחל"י דאעפ"כ הוי של הבעל נמי כמו שמבואר כאן בירושלמי שהביאו התוס' ד"ה כל וד"ה הקומץ, ועוד כתב בכוונת תוס' יבמות שהוכיחו דא"י לחזור דאל"ה אמאי לא היו אומרים לו שיחזור משום הפסד קדשים שלא תשרוף המנחה וכמו דאמרינן בנזיר דף כ"ח וכו' אבל באומרת איני שותה אין אומרים לה שתחזור דדילמא א"י לשתות מפני שיודעת בעצמה שהיא טמאה וכו', ועוד כתב דהוכחת התוס' הוא מדחשיב בהדי הנהו שמנחותיהן נשרפות וכמו דאמרינן בפסחים דאי הוי פסול הגוף ישרף מיד בדם ובבעלים בעי עיבור צורה וכו' וא"כ אם הבעל אומר איני משקה אם היה יכול לחזור בו א"כ כל עיקר העיכוב הוא מחמתו א"כ הוי כמו פסולו מחמת ד"א ואינה נשרפת מיד משא"כ אם היא אומרת איני שותה והוא עיקר הבעלים של המנחה וכמו שכתב הא"מ א"כ ה"ל כחטאת שמתה בעליה וכמו דאיתא בירושלמי וע"כ הוי כמו פסול הגוף אבל אם א"י לחזור הוי כמו פסול הגוף ודו"ק ויש לדחות עכ"ל הנה מלבד מה שיש לדחות, עוד נעלם ממנו התוספתא דקתני בהדיא גבי טומאה דתעובר צורתה ותצא לבית השריפה וא"כ מכש"כ גבי אלו הפסולין דיש בוודאי מקום לפרש דתעובר הצורה ואח"כ ישרף ואינו מוכרח כלל מה שכתב (ועיין לעיל דף י"ז מדפי הספר מה שעמדתי על התוספתא הנ"ל) ומחורתא כמש"כ מעיקרא, ומצאתי בשו"ת חיים שאל (סי' ג' ח"ב) שכתב שם דרבי יוחנן ביבמות שם דמוקי לה בסוטה אפשר דפליג על זה דאם אמר שאינו רוצה להשקותה יכול לחזור בו ולהשקותה, דהא דהש"ס דשוב א"י להשקותה ואסורה לבועל לעולם איני פשוט וכמש"כ התוס' תיאה דמנ"ל דשוב אינו יכול להשקותה וכיון דמצד הסברא יש מקום לומר דאף אם אמר איני משקה מצי תו למיהדר ולהשקותה אפשר לומר דר' יוחנן