מנחה חריבה רב

וכבר זכינו עכשיו לזה בתוס' שאנ"ץ שקדמו בזה דלא גרסינן דואג שכבר מת בימי שלמה ע"ש

שייך לעיל י"ט ע"א דקאמר לו ר"י לר"מ הזהר במלאכתך שהוא מלאכת שמים שאם תחסיר אות אחת וכו' יע"ש, כתב המאירי בד"ה כותבו וכו' ודרך כלל חסרות ויתרות הוא מן הדברים שפוסלין ס"ת אפילו בחסרה אחת או ביתרה אחת עכ"ל ויל"ע בזה במנ"ח מ"ע תרי"ג דין כתיבת ס"ת ובשו"ת ח"ס חאור"ח סי' נ"ב ונ"ד ומצאתי אריכות בדין זה בספר תפארת ישראל לגאון ישראל מרן מהר"ל מפראג זצוק"ל בפרק ס"ז ושם אדרבה מביא ראיה מסוגיא דידן דאינו פסול, דאם ס"ת כשחסר בה אות אחת פסולה ואין קורין בה למה צריך ליה לאזהורי על מלאכתו שהיא מלאכת שמים שאם אתה מוסיף או גורע כאלו אתה מחריב את כל העולם בלא"ה הוא מיזהר ועומד שהרי אם יחסר אות אחת בכל התורה הס"ת פסולה ולא יכשיל הקוראים בה וכו' יעוש"ה שאח"כ מדחה בזה ומ"מ מסיק להלכה שמותר לקרות בה בציבור עיין שם היטב, והח"ס לא ראה בתפארת ישראל זה, – לעיל דאמרינן אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלי וכו' מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגני ואצולי לא מצלא ע"כ, וקשה לפ"ז במאי דאמרינן בקדושין (דל"ט) תניא רבי יעקב אומר אין לך מצוה וכו' הרי שאמר לו אביו העלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ולקח הגוזלות ושלח את האם ובחזירתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה אלא לעולם שכולו טיב וכו' ר' יעקב מעשה חזא ודילמא מהרהר בע"ז הוי ומשני איהו נמי הכי קאמר אי ס"ד שכר מצוה בהאי עלמא איכא אמאי לא אגין מצוה עליה דלא אתי לידי הרהור ע"כ ולפי המבואר בכאן קשה במה מוכיח ר"י ממה שלא הגינה עליו המצוה שלא לבוא לידי הרהור ע"ז, דהלא באמת מצוה מגני אבל אצולי לא מצלא אף בעידנה דעסיק בה, עיין באור החיים פרשה בשלח ד"ה וילכו ויבואו וכו' שהקשה זאת וכתב ויש שרצו לחלק בין מעשה מצוה למעשה מצוה, מה שאמרו בסוטה דמצוה לא מצלא מהחטא אפילו בעידנה דעסיק בה מדבר בעושה שלא לשמה, ושם שאמרו אמאי לא אגנת עליהם שלא לבוא לידי חטא מדבר במצוה לשמה עכ"ד. וזה הבל שא"כ היה לו להתלמוד לדחות מעשה הסולם בשלא עשה המצוה לשמה שהיא דחיה יותר קרובה, מדחית דילמא מהרהר בע"ז הוי, גם היה מרוויח בדחיה זו שאין להקשות למה לא הגינה עליו מיה"ר כיון שאין כח באותה מצוה להגין וכו' עכ"ל הקדוש, ויש לקיים מצות ד"ח אלו ששם בסולם שהיה המצוה דכיבוד אב הוי כמו מצות צדקה שעושים נייחא להעני ה"נ לעשות נ"ר לאביו אין שלא לשמה מעכב כמו שהוכיחו האחרונים גבי מצות צדקה עיין בדור"ל ואהבת ציון ובספר עין יצחק ונחל יצחק בהקדמותיו באריכות, וא"כ לא הוי מצי לשנויי הכי דדילמא כיון שלא בעינן לשמה במצוה זו המצוה תגין אף להציל מעבירה ודו"ק ועיי"ש עוד בא ה"ח מש"כ לתרץ

שם אומר בן עזאי חייב אדם ללמוד את בתו תורה וכו' ר"א אומר וכו' כאילו למדה תפלות וכו', הנה ידוע דעת הרמב"ם פ"א מהל' ת"ת דדוקא תורה שבע"פ הוי כאילו מלמדה תפלות אבל לא שבכתב עיין בהגהות רצ"ח כאן ויש שם ט"ס בהעתקתו ולפ"ז פליגי בזה ב"ע דאמר חייב וכו' היינו תורה שבע"פ הדרש של ונקתה ונזרעה זרע כדפרש"י במשנה, אבל פשטות הכתובים מותר וכן הא דהביאו התוס' בשם ירושלמי דב"ע דלא כראב"ע דאמר נשים באו לשמוע רק פשטות הכתובים לקיום המצוה ולא משום שידעו שזכות תולה עכ"ד פירוש לדבריהם, ולא משום דרשות חכז"ל שידעו דרכי הלמודים שזכות תולה לה וכ"ז פשוט וא"כ יוצא לנו מזה דתורה שבכתב לכ"ע מותר ומ"מ כתב הרמב"ם דלכתחילה לא תלמוד וצ"ע בב"ח שם הל' ת"ת ביור"ד סי' רמ"ו ובהגהות רצ"ח שהביא ראיה להרמב"ם מהמשנה דנדרים הנודר מחבירו מלמד היא את בניו ואת בנותיו מקרא ע"ש ראינו דמותר ללמד מקרא עם הבנות וע"ש באמת י"ל דאדרבה דכל שאסור ללמוד יותר מותר לגבי נדר מחבירו דלא אהנו ליה כלל דאדרבה האב אסור ללמוד אלא דפשטות לשון המשנה מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא ליש גורסין כך ובכמה ספרי משניות מחק זה דבלא"ה אין חיוב על האב משמע דכן היה דרכם בימי חכז"ל ללמוד להבנות מקרא ועוד צ"ע דלפום אמירת ב"ע ד„חייב” אדם ללמוד את בתו תורה א"כ פליג על סתם משנה דקדושין והלימוד שם בגמרא דולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ואם על התורה שבע"פ חייב מכש"כ על תורה שבכתב. ועיין בקונטרס שערי ציון להגאון מהרב"ץ אבד"ק בילסק זצ"ל מה שהאריך בביאור האי ולמדתם אותם את בניכם והביאו בשם ש"ע הרב דקאי גם על התורה שבע"פ וממילא נשים ממעיטות מזה וצ"ע בזה ועיין בשו"ת מהרי"ל הפוסק המפורסם בסימן קצ"ב שנשאל המלמד בתו תורה למה כמלמדה תפלות והלא כל מ"ע של הז"ג חייבות בו וכל מצות ל"ת כמעט ואיך ידעו אם לא ילמדו ומשכחנא כמה נשים גדולות בתורה כמו ברוריא וכאלה רבות ואמרו רבותינו בימי חזקיה וכו' לא מצאו תינוק ותינוקות וכי' ע"ש והשיב שם בסי' קנ"ט וללמוד לנשים וכו' מ"מ אין ללמדה דהוי כמלמדה תפלות וכו' ואפי' כי