מנחה חריבה ר

ואגב ראיתי להגרש"ש בזבחים שם (ג' ע"א) שהקשה בהא דמבוא הגמרא מהכותב טופסי גיטין וכו' והקשה דהא אפילו כיוון הסופר לשם האיש והאשה וכו' פסול משום דלא צוהו הבעל וכדתנן שם (ע"א ע"ב) וכו' ושם תניא כתב סופר לשמה וכו' הרי הגט בטל וכי', ואולי י"ל דא"ת סתמא כשר והיינו משום דסתמא הוי כאומר בפרוש לשמה, ה"נ הל"ל דסתמא הוי כמו שאומר לו הבעל בפירוש לכתוב עכ"ל ונעלם ממנו דברי התוס' עירובין הנ"ל וביותר ביאור כתבו באר היטב בגיטין (כ"ב ע"ב) ד"ה והא וכו' והא דאמרינן לקמן צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו לאו משום שליחות אלא משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא וכו' עכ"ל והוא כדבריו, וכן לפמש"כ שם התוס' בעירובין דלעולם חשיב לשמה והתם פסול רק מדרבנן עיי"ש ג"כ אתי שפיר כמובן וקצרתי, ועיי"ש בהגהות מהר"י בכרך ומצפה איתן מה שהעירו על תירוץ זה, כן ראיתי שם בהגהות רא"מ הורויץ שכתב על רש"י ד"ה חוץ וכו' דמהרה יבנה בה"מ וכו' אבל אנן קיי"ל להלכה שכל שנכתבה קודם קבלת שבועה פסולה ע"כ, ולפלא שלא ציין לדברי התוס' בשמעתין בד"ה אמר ר' ירמיה וכו' שנתקשו כבר בזה ובכל אלה תנן, ובחידושי הריטב"א הנ"ל, ועיין בהגהות מצפה איתן על התוס' הזה הכא בשמעתין ומה שהעיר במצפה איתן על התוס' בהא שכתבו דכ"ע אית להו דרבא, מהא דהביאו התוס' בעצמם לעיל (די"ז) בשם הירושלמי מצאתי בשו"ת שב יעקב (לרגלי עיוני בהאי דינא דחק תוכות לגבי שמות שאין נמחקין המבואר לעיל) חיור"ד סי' נ"ה שהעיר בזה וכתב די"ל בדוחק והוסיף עוד לומר דאך קשה דלמ"ל להתוס' כל זה הלא בלא"ה צ"ל דמיירי דנכתב פ' זו לאחר שבועה כ"ע מודי דרבא דאל"כ דמיירי דוקא בענין זה רק דס"ל מוחקין מה"ת משום דלית להו דרבא, א"כ י"ל למ"ד דמותר להטיל קנקנתום משום דאית להו דרבא ואין מוחקין ממנו, וא"כ מנלן להש"ס לומר דהני תנאי כהני תנאי היינו ופליגי נמי אם צריכין מג"ס לשמה שמא כ"ע מודי דאין צריכין לשמה והא דאין מוחקין מסתם ס"ת משום דיצרך לכתוב המגילה דוקא אחר השבועה, א"ו צ"ל דכ"ע מודי בהא דרבא ופלוגתייהו איירי בלא"ה שכתב הפ' בס"ת אחר השבועה עכ"ל

שם בגמ' והם אומרים הוציאוה וכו' מ"ט דדילמא מתה וכו' הנה לפי חשש זה אתי שפיר הלשון „והם אומרים” הוציאוה פירש הכהנים אומרים להעומדים שם בעזרה ליראות כדתנן לעיל (ח ע"ב) אבל הם בעצמם לא דלא יטמאו למת ואף אם היה רק גוסס ג"כ איכא למ"ד דאסור לטמא לגוסס עיין גזיר (ח"ג ע"א) ובתוס' ד"ה ומהכא שמעינן כו' ועיין שם (ד' ע"ב) ודילמא גוססין שוינן ובתוס' שם ד"ה דילמא גוססין וכו' ל"ד גוססין וכו' ועיין בשטמ"ק לב"מ ק"ו ע"ב ולכך חששו דילמא הואי גוססת אבל לאביי דמפרש שמא תפרוס נדה יל"ע בלשון זה „דהם אומרים” ומצאתי בהמאירי בלשון הזה אלא מחמת חשש נדה הוא שאלו מחשש ט"מ הואיל ומד"ס הוא דיים לעשות כן בשעת גיסוס וכן כתבוה בתוס' ואף הם כתבו עוד שאף איסור סופרים אין בה שאף חכמים לא גזרו בה וכו' עכ"ל משמע מדבריו דעשו כן גם קודם הגסיסה ויל"ע

שם אמר אביי שמא תפרוס נדה ופרש"י אגב ביעתיתא דמים המרים וכו' פחדא צמית ביתותא מרפיא פרש"י ביעתותא הבאה פתאום כגון זו שלא היתה חרידה עד עכשיו ופתאום היא מרגשת בצערה וכו' – בזה אשכחנא פתרא למה שהערותי לעיל (דף י"ד) לשיטת הפנים יפות דחיישנין שמא היא נדה ותטמא את המנחה א"כ ניחוש דילמא תפרוס נדה ותטמא את המנחה או המים אכן יש לומר דאדרבה הדאגה שיש לה קודם השתיה אדרבה צמית דמה ולא תראה אפי' בשעת וסתה אבל עיין בספר תוהק"נ ד"ה פחדא וכו' שנסתר דברי מחמתו אכן בזה יש עוד מקום לעיין דמשמע דתיכף שמתחלת לשתות דפתאום היא מרגשת בצערה וכפי המבואר בירושלמי דפריך על הא דתנן במשנה דאינה מספקת לשתות וכו' פריך בירושלמי ולא כן סברינן מימר כולהן ולא מקצתהן פירוש דצריך שתשתה כולה ואז נבדקת והיכי קאמר במתניתין אינה מספקת לשתית וכו' דמשמע דאפילו מקצתן בודקין אותה ומשני כאינש דאמר לא אספיק פלן למשתי עד דאיתחלחל ובאמת שתתה כולה ועי"ש ומבואר לעיל בהלכה ב' דר"ש אית ליה האי סברא אבל רבנן ס"ל דאפילו מקצתן עי"ש לעיל (ד י"ז) בשם המוצל מאש ועיי"ש פירוש הרידב"ז ז"ל וא"כ אי התחילה לחלחל גם באמצע השתיה ובעינן שתגמור כל המים, א"כ דילמא תפרוס נדה תיכף בהתחלת השתיה ואח"כ תטמא שוב המים ואינה מועלת השתיה כלל וי"ל והנה אין לפרש שמא תפרוס נדה, מחמת בעתותא דמלאך המיתא וכדהביא התוס' בד"ה ביעתותא עכצ"ל כמש"כ התוס' דלא חזי אלא בשעת יציאת הנפש, ואז לא מטמאה משום נדה עיין נדה (ע"א ע"א) דת"ק סבר אע"ג דנעקר חם משמתה מטמאה משום כתם דמקור מקומו טמא ור"י ס"ל דמקור מקומו טהור, ועי"ש אלא ע"כ דחיישינן בעודה בחייה ומטעם ביעתותא דמים המרים ומשמע ג"כ דהא דאמר ביעתותא מרפיא ופרש"י הדמים פותח את המקור, דהוי כוודאי ולא רק ספק בעלמא דאל"ה