מנחה חריבה קפז

מש"כ בפ"ק דף י"א בשם החמדת שלמה בענין חשש דשאלה גבי כתונת יוסף יעו"ש מצאתי עכשיו בשו"ת תו"ח סי' ל' שהביא דברי הח"ש ולהוכיח מזה לענין דינא דמותר להתאבל בכה"ג מהא דיעקב התאבל על יוסף, ומש"כ עוד שם להקשות גבי יהודא ותמר וכו', לק"מ דברא"ש ספ"ק דב"מ משמע דלא פשיטא ליה כ"כ אי חשש שאלה היא מדאורייתא ואפי' אי נימא דמדאורייתא מ"מ בודאי אין להוציא תמר לשריפה משום חשש זה וכש"כ לפ"ד הנוב"י חאהע"ז סי' מ"ג יע"ש א"כ היכי דליכא חזקה המנגדת ל"ח לשאלה כלל ולק"מ

מש"כ בפר"ק לענין שם שלום אי נמחק, עיין הלכות קטנות למהר"מ גלאנטו ח"א סי' רפ"ב בענין כזה יעוש"ה

מש"כ בדף י"א דסתם אחיו הוא לאו אחיו מאמו יע"ש הנה אם נימא כן גם בלשון חכמי המשנה יל"ק קושית התו"ח בריש פ' אלו נערות דתנן ועל אשת אחיו וכו' וטרחו בה בירושלמי כמו שהובא בתוס' ובתוס' יו"ט ע"ש והקשה בתוס' חדשים דנימא דאיירי באשת אחיו מאמו דאינה זקוקה ליבום יע"ש וכדמדומה שכן הקשה נמי אחד מבעלי הגהות על הש"ס דפוס ווילנא, אבל לפי הנ"ל אתו שפיר אם גם הלשון חז"ל כך, כי באמת אמרו לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד: לדף י"ז מש"כ בשם הרמב"ם „ובכל זמן משקין את הסוטות” כתבתי על הגליון דז"פ דלא משקין בשבת ויו"ט משום מחיקה והקרבה והשקאה גופא הוי כדינא נפשות ועוד דהוי דין ומשפט כתיב ביה אלא דלענין חוה"מ מבואר הדבר ועיין ירושלמי מוע"ק פ"ק הל' ב' ועושין כל צרכי רבים אלו הן צורכי רבים דנין ד"מ וכו' ומשקין את הסוטה ושורפין את הפרה וכו'. ובירושלמי שקלים פ"ק עיי"ש וברע"ב שם, ושם, יע"ש שוב אתי לידי ספר ערוך השולחן על הל' סוטה ומצאתי שם באות ע"ו שכך כתב בפשיטות אך לא הזכיר אודות חוה"מ

מש"כ בדף י"ז בדבר להראות מקורו טהור של הרמב"ם ז"ל שאמר דפרשת סוטה צריך לכתוב דוקא בלה"ק יע"ש נראה על פי מש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' חגיגה ה"ה) בהא דפרשת הקהל נאמר בלשון הקודש דוקא, כתב הרמב"ם דבלשון הקודש הוא קורא שנאמר תקרא התורה הזאת בלשונה אע"פ שיש שם לועזות עכ"ל נראה דמלשון הזאת קא דריש, ובוודאי מצא הרמב"ם דרשה זאת א"כ הכא נמי כתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת אף שקאי על עשיה נימא נמי דמזאת קא דריש דבעינן הכתיבה דהוא עשיה דוקא בלה"ק ואף שהשבועה היה בכל לשון בהא אפקי' קרא וגם דהוה רק קריאה, אבל הכתובה י"ל דבעינן התורה הזאת כלשונה וכה"ג מצינו ביבמות פרק י"ב מ"ג חלצה ורקקה אבל לא קראה וכו' ר"ע אומר חלוצתה כשירה וכו'. כל דבר שהוא מעשה מעכב וקריאה דבור בעלמא הוא ע"ש ובתוס' שם דק"ה מה שהקשו מעקימת שפתים יע"ש ובתוס' רעק"א שם ובתפארת שם, וה"נ כן הוא, אבל בכתיבה אף שהוא כדיבור אבל מ"מ מעשה נמי הוי דמעשה הכתיבה בוודאי הוי מעשה, וא"כ על מילי דעשייה קאי ועשה לה וכו' התורה הזאת, ויש לדחות וזאת אין לומר דמדכתיב „וכתב” א"כ דוקא בלה"ק הוי כתב, אבל לא בלשון אחר, זה ליתא דהרי קיי"ל באהע"ז סי' קכ"ו ס"א כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון בין שהוא כתב הכותים ובין שהוא כתב ישראל וכו', וכתב הב"ש ס"ק א' אע"ג דכתיב בתורה וכתב ש"מ כתב עכו"ם נמי כתב הוא ועיין ב"י ונ"מ לענין שבת וכו' יע"ש ועיי"ש סי' קמ"ב סעיף ז' ובביאור הגר"א שם ודו"ק הרי דמלת וכתב וכתוב שבתורה הוא בכל כתב שהוא וה"נ י"ל דוכתב היא באיזה כתב שהוא, ועוד י"ל על הערות הבי"צ דמדוע לא קחשיב זאת במשנה דאלו נאמרין, י"ל דתנא ושייר וא"ל מאי שייר דהאי שייר י"ל דשייר אמירת בפני נכתב ובפני נחתם דכתב הרמ"א שם סי' קמ"ב דצריך לאומרו בלה"ק ואף דהוי מילתא דתקנת חכז"ל מ"מ חשיב שם במשנה גם מילי דרבנן כמו תפלה וברכות כ"ג, יעיי"ש באהע"ז בביאור הגר"א. ויש לדחות דהתם לאו משום קדושת הלשון אלא טעמא אחרינא איכא למילתא עיין שם ברא"ש שממנו מקור הדברים וקצרתי, ודברי הב"ש אהע"ז הנז"ל נעלם מהרב משנה ברורה בהלכות שבת סי' ש"ו שלא הביא כן בשמו דכתב עכו"ם מקרי כתב לענין שבת מדהוי כתב לענין גיטין וכ"כ הב"ש כנז"ל

למש"כ בדף י"ח על התוס' מהא דברירה בדבר לח יעו"ש עיין בחולין דף מ"א ע"א ד"ה ת"ת וכו' דמתבאר דהא דקאמר כגון דאית ליה שותפות בגויה עיקר האיסור הוא משום תערובת דנאסר חלק חבירו משום שמערב בשלו יע"ש והקשה בפתח הבית סי' ו' דא"כ נחלוק השתא ונאמר הוברר חלקו למפרע ותירץ דאתיא, כמ"ד אין ברירה יעו"ש ולפמש"כ יל"ע בזה, ובדברי השאג"א דיני חמץ ובמק"ח הל' פסח ובבית אפרים ח' אור"ח בזה ובס' זכרון שמואל ואכמ"ל, וע"ד מש"כ תירוץ על הרמב"ם (דפ"ד מה'. איסורי מזבח), מצאתי שכן הקשה ותירץ השואל בשו"ת זכרון יוסף (חיור"ד סי' י"א) יע"ש שכ' ואמרתי דהתוס' ס"ל דבלי ברירה לא שייך ביטול דאימא כולהו חליפי כלב וטלאים דבהדי נינהו