מנחה חריבה יז

וא"י מה שח דאפילו אם שהתה כד"ט של שניהם מ"מ הוי סתירה בלא קינוי לגבי השני דהוא לא קינא לה רק מאחד וגם מזה שקינא לה לא הוי סתירה רק שהשני רואה ואיני חושדה מאתו ועיין שם בס"ק י"ד בשם הח"ס ח"ב סי' צ"ו ואיני יורד לסוף כוונתו)

דף ד' ע"ב תוס' ד"ה היא תצודנו לדינה של גיהנם וכו' וק"ק מפרק הזהב דאמר הבא על א"א מיתתו בחנק ויש לו חלק לעה"ב וכו'. וא"ל דדוקא התם בחגיגה שאסרה על בעלה נטרד מן העולם. והתם בהזהב דיש לו חלק לעה"ב מיירי בלא אסרה על בעלה ומיירי דהוא היה מזיד והיא אנוסה דאינה נאסרת על בעלה ישראל. ועוד יותר דהתם קאי בדוד והתם הכי הוי עיין כתובות דף ט' ע"א ועיין מנ"ל בהל' סוטה והגהות ציון וירושלים לירושלמי סוטה ושו"מ במלא הרועים כאן שהעיר בזה באופן אחר. וראש דבריו לא הבנתי כלל. וביתר דבריו מה שהעיר דב"ש קטנה היתה האריכו בזה האחרונים ואכ"מ. וע"ש בהגהות ציון וירושלם לירושלמי פ"ה הל' א' בשם הגאון מוה"ר אבי עד שר שלום פכ"ד ע"ש. ועיין בהגהות הנ"ל לירושלמי פ"ג הל' ד' בשם הגאון המקובל הנ"ל פירש התוספתא יע"ש והנה התוס' מביאים מההיא דיבמות דבלא הוליד ממזר דבר תשובה הוא. ועיין בענין זה בשו"ת מהרי"ט ספר שני חאור"ח סי' ח' אריכות אם מהני תשובה עיי"ש הלכה למעשה

דף ח ע"א ד"ה כל אדם וכו' תימא אמאי לא קחשיב האי במשנת חלק וכו'. עיין בשו"ת נוב"י מהד"ת סי' ר"ה מחיור"ד שהגאון העצום מהר"י ברלין זצ"ל האריך להקשות על דברי התוס' אלו. ועל מה שהקשה דילמא תני ושייר. השיב הנוב"י כלל חדש דלא שייך תני ושייר כי אם דשייר מקצת אבל להיות פרוץ מרובה על העומד שישייר יותר ממה שחשב לא שמענו ות"ק לא חשב שם רק תלת ושפיר תמהו התוס' דשייר ד' שהתוס' שם בסוטה חשבו ד' עכ"ל. והארכתי בזה במק"א וכמדומה שראיתי בס' אחד לבן המשכיל לאיתן ז"ל שמיישב בזה כ"ק בגמ' דהזהב במשנה דחמש פרוטות הן ושכחתי שמו וענינו. ועל מה שתמה דהאיך יאמרו דבר זה הלא עצמותיהם הקדושים קבורים בח"ל. והשיב דילמא לא היה באפשרי לעלות לא"י. ובן המחבר אמר דלכך לא עלו לא"י. כמבואר בדבריהם בתוס' כתובות דף ק"י פ"א ד"ה הוא אומר וכו' דעכשיו אינו מצוה כלל לדור ג בא"י דאין אנו יכולין ליזהר במצוה ועונשים התלוים בא"י ע"כ כתבתי בגליון הנה כ"כ המהרי"ט בחדושיו שם דתלמיד טועה כתב זה יע"ש וברמב"ן בספר המצות והדברים עתיקים. ועל זה אנו מצטערים. אלא שבא להוסיף לנו כל רבותינו שבגולה ע"כ. ועיין בשו"ת מהרי"ט ספר שני חיור"ד סי' כ"ח

שם ע"ב גמרא אל תדברי עם איש פלוני זה. מלשון זה ומשאר לשונות כזה לעיל דף ב' משמע דבעינן בקינו שיאמר לה בפירוש עם מי שלא הסתר עמו. ואף אם קינא לה ממאה בני אדם (כלשון ירושלמי) מ"מ צריך שיאמר ויפרש שמותיהם. אבל אם אסר לה סתם על כל באי עולם לא הוי קינו. אבל לא כן כתב הרב המנ"ח מ' שס"ה וכתב שאין סברא לחלק דאף אם מקנא לכל באי עולם בוודאי הוי קינו ואח"כ הסתירה עם כל אחר מב"ע אוסרתה ושותה המים וזה דבר פשוט וקצת ראיה מסוטה דף ב' פ"ב דאמר רשב"ל מאי קינו דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים וכו' מאי דקא בדלה וכו' ופרש"י שבודלה מן האנשים. ואם באיש פרטי היא בודלת רק מזה ולא משאר אנשים פ"כ מיירי בקינא לה עם כל אנשים ואם כי יש לדחות אך לפענ"ד הוא דבר פשוט עכ"ל. ולדידי אין זה דבר פשוט. וכן ראיתי באיזה ספר וכמדומה בספר תפא"י על משניות שחלק עליו מסברא. ובזה יש לפרש בירושלמי הל' ב' דקאמר רבי יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם אמר רבי יוסי בי רבי בון אמר לה אל תכנסי לבה"כ ע"כ עיין בפ"מ וק"פ. ולפי הנ"ל י"ל דרבי יוסי בר"ב מפרש דהא דבעי ר"י ממאה בני אדם היינו בפרט שמותיהם אבל אמר סתם הוי כאילו אמר אל תכנסי לבה"כ דוודאי אינו סתירה ולא הוי קינוי' קינו. דעכ"פ בעינן שהתיחדי עמהם לשם זנות ויחוד

ושוב עיינתי בפ"ת לאהע"ז סי' קפ"ח וראיתי שם ס"ק י"ד מעתיק תשובת הח"ס סי' צ"ו וכתב שם וז"ל וכן הקינוי של השליח ב"ד שלא אמר לה אל תסתרי עם הנכרי הזה אלא אמר לה שלא תשכב לבדה בלי שתשכב אשה זקנה עמה אפילו בנה בן ח' שנים עמה בבית. אין בלשון זה ממש חדא מי יכריחנה ליקח זקנה עמה וכי מכ"ע קינא לה והיה לו לומר לא יכנס הנכרי אצלה אם לא אשה זקנה עמה וכו'. משמע דיכול לקנאות לה מכ"ע אלא דהוא לא קינא