מנחה חריבה טז

מ"מ אם קנו אותן אסור להן לשחררן אלא ימכרו אותן ועיין בהגהות המל"מ שם ובסי' מ"ב. ונראה דהצדק אתו משום דמשום מצוה דרבנן אינו מותר רק לצורך מצוה דרבים דוקא וכמבואר בברכות ואף שלטעם הר"ן צ"ע וכבר העיר שם המג"א ז"ל ואכמ"ל בזה ועיין בטעם החינוך שם מש"כ בזה ואכ"מ בזה ועיין גם בקרן אורה כאן ומש"כ לענין הפקר במעשה דר"א ששיחרר עבדו עי"ש (אין כעת לפני) א"ל דעבדו היה כל נכסיו ואסור להפקיר כל נכסיו ור"א לשיטתו בערכין כ"א ע"א דאסור להחרים כל נכסיו ואף מין אחד כולו דהיינו כל עבדיו אסור יע"ש (אך עיין בברכות שם דתרי עבדי היה לו ועיין בשו"ת יד אליהו דמתרץ בזה קושית המג"א) ועיין בשו"ת החת"ס חאור"ח (סי' קכ"ד) מש"כ לתרץ קוש' הגאון ר"ד דייטש ז"ל

שם לה יטמא לה מטמא ואין מטמא לאיבריה. עיין בפרש"י. משמע מזה דאברים חייבים בקבורה. מדאיצטריך למעוטי איבריה. דאל"ה למה צריך ליטמא כלל. וי"ל ופשוט. ויעיון בנוב"י מהד"ת חיור"ד סי' ר"ט שכתב ועוד דכל זה לענין קבורת המת שיש מצוה בקרובים וגילה הכתוב כשהוא חסר לא יטמא לקבורתו היה מקום לומר דוקא לאביו גילה והוצרך הרמב"ם להודיע שאין חילוק אבל באמה"ח שאין שם מצוה של הבורה פשיטא שאין שום היתר כלל עכ"ל. ואין הדבר פשוט כ"כ עיין מג"א ועיין כתובות כ"א ובהגהות ועיין בבינה לעתים על הל' יו"ט מאדמו"ר האו"ת ז"ל בשאלה כזו שנשאל הנוב"י יע"ש. בסוף פ"א מהל' יו"ט ועיין בשו"ת חתם סופר חאור"ח סי' קמ"ד ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ק"י שחקר בזה והביא מההיא דכתובות ומסנהדרין וב"ק דף פ"ה ע"א האי צער ובושת איכא דכסיפא ליה מילתא למשקל מבשריה למשדיי לכלבים ע"ש הרי להדיא דאינו מחויב לקברם עיי"ש

דף ג' ע"ב תוס' ד"ה תלמוד לומר ועד וכו' תימא כיון דהוא קינא לה וכו' אלא לאביי דאמר מהימן מאי איכא למימר אלא ע"כ אית לן למימר וכו' אלא היכי דמכחיש אע"ג דקינא לה. למחול על קינוי וי"ל דאולי דוקא שם נאמן לאוסרה עליו בשתיקתו אבל לח להפסידה כתובתה. קמ"ל דנאמן אף להפסידה כתובתה וצ"ת. א"נ י"ל דאיצטריך לנאמנות ע"א לענין לעשות הדבר וודאי להלקותו על פיו אם בעלה כהן לוקה עליה משום זונה וכדאמרינן בירושלמי והבאתיו לעיל דף ב' אבל היכי דהנאמנות הוא רק בהצטרפות שתיקת הבעל בוודאי אינו לוקה. וגם כיון דע"י הודאתו בא החיוב א"כ מקרי לוקה עפ"י עצמו ועיין תשובת הרמ"א ז"ל לענין הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ועיין ש"ש שמעתתא ו' פרק י' ע"ש ועיין בקרן אורה מש"כ בזה

שם גמרא ועד אין בה כל שיש בה. עיין ירושלמי הל' א' דיליף דע"א נאמן להשקותה (אליבי' דר"א) מק"ו מעפ"י עצמו שאינו זוקק לשבועה ע"א שזוקק לשבועה איני דין שנאמן להשקותה יע"ש וא"כ בטומאה נמי יכולין לדון ק"ו זה מעפ"י עצמו שנאמן לאוסרה עליו וכמו שבארנו לעיל דף ב' ע"ב ע"א שזוקק לשבועה א"ד שנאמן ונראה דע"א להשקותה נאמן מכח ק"ו זה דיש לה שייכות להדדי. דגם אם נאמין אותו להשקותה הרי צריכה לשבע. אבל לא לענין להפסדה כתובתה. לא דמי ק"ו זה ועיין בהרב המגיד פכ"ד מהל' אישות הל' י"ז שכתב ואולי מפני שמצינו שבזה"ב היה יכול להשקותה להשביעה על חשש זנות וע"י קינו וסתירה וכו' ע"כ. אלא דדבריו צ"ע קצת דהרי התם השבועה לא להאמינה אלא דכך גזרה תורה לאיים עליה ועיין נוב"י מהד"ת חאהע"ז סי' ע"ו בהגהת בן המחבר שכן תמה על הש"ך סי' פ"ז יע"ש ודו"ק ואכ"מ. אלא דמהש"ס דילן פ"ק דב"מ (דף ג' ע"ב) יכולין למפרך על קי"ו זה דמה לפיו שכן מחייבו קרבן אפילו עדים מכחישין אותו תאמר לע"א שכן אינו מחייבו קרבן כשיכחשו יעיון תוס' שם ד"ה מה ועיין קדושין ס"ו ע"א

דף ד' ע"א וכמה שיעור סתירה כדי טומאה. הנה קיי"ל ברמב"ם וטוש"ע מהירושלמי דיכול לקנות לה משנים כאחד ואף ממאה. ונסתפק שם בפ"ת סי' קע"ח אם בעינן כדי טומאה של אחד או של שניהם יע"ש ועיין בעמודי אור סי' צ"ו שכתב דפשוטו משמע שלא שהתה בסתירה כ"א כ"ט אחת יע"ש וכ"כ במנ"ח מ' שס"ה בפשיטות עיי"ש באורך. (במה שכתבתי בשם הפ"ת. והנה כתב שם ראיה מדברי המל"מ שכתב דדוקא באומר לה שלא תסתרי עם פ' ופ' אבל אם אמר שלא תסתרי עם פ' והלכה ונסתרה עם שנים פשיטא דאינה שותה דלא חשיב הסתר כיון דהיו שנים ודוקא היכי שמקפיד חשיב הסתר כך נראה בעיני עכ"ל ומזה מוכח שמפרש בפשיטות הכוונה ששהתה כד"ט של אחד ע"כ