מנחה חריבה קסה

פסולה, והא כתיבת הפרשה צריך להיות דוקא מן הכתב כדמבואר ביומא ל"ז, ובירושלמי בפרקין תני רבי הושעי כל פרשת סוטה היתה כתובה עליה שממנה היה קורא ומתרגם, ובהלכה ד' שם קאמר בעי רבי יודן כתב מפיו מהו עיי"ש בק"ע ובפ"מ, ובש"ק שם, וע"כ צריך להיות בפני הנר וכיון שהוי נרות דולקים א"כ הוי כמו יום וכשר גם לתחלת דין ולפירוש התוס' דמדמינן לה לד"נ א"ש, אבל לפירוש רש"י קשה דבד"מ כה"ג כשר, וצ"ל ע"כ דבדיעבד כשר אם כתב שלא מן הכתב ולזה נפ"מ מכתיבה בלילה שאפילו בדיעבד פסול ויל"ע, או י"ל כמו שאמר במגילה (י"ח ע"ב) שאני ר"מ דמיקיים ביה וכו' דהוא מותר לכתוב אפילו שלא מן הכתב ובשעת הדחק שאני יע"ש כן י"ל ה"נ אין לה שעת הדחק לעשות שלום בין איש לאשתו מותר לבקי בתורה ומיושרים אצלו לכתוב גם שלא מן הכתב ואם כתבה בלילה פסולה וצ"ע ועיין שם במגילה דף כ' ע"ב בהגהות הגאון מלא הרועים מה שכתב על הסמ"ע דלר"מ לא קאמר הסמ"ע ויש לפלפל עפ"י זה וקצרתי

שם תוס' ד"ה קודם וכו' אע"פ שמעכב אינו על הסדר עיין היטב בפנים הירושלמי, ובפירש הק"ע צ"ע דלא הביא דברי התוס', ועי"ש בשירי קרבן מה שכתב לתרץ קושיות התוס', ועיי"ש בד"ה כותב וכו', ובמראה הפנים שם ובפ"ק הלכה א', ובקרן אורה, ומה שתמה שם הש"ק על הכ"מ, הוא בעצמו נכשל בזה בדין דאין כותבין על עור ב"ט שתמה מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה, ובאמת הביא זה דרך הילוכו בקודש, וכמו שכבר הבאתי לעיל כ"פ, וכן כמדומה תפס עליו בעין יצחק ועיין בתוספתא ריש פ"ב דלפי גירסת חסדי דוד הנאמנים צ"ל דתרי תנאי פליגי בזה אי כותב ואח"כ משביע או לא

ובהאי דינא דכתבה למפרע פסולה נראה דבמחיקה לא קפדינן על הסדר ואף אם מחק למפרע לא פסלה ועיין לקמן כתב אות אחת ומחק אות אחת וכו' הא בלא"ה אם מחק אות אחת לבדו ואף מסיפא לרישא כשר, ובירושלמי נשאר בבעיא אם כתב ראשון ראשון ומחק יעש"ה

וכן מבואר ברמב"ם פ"ד, דאם כתבה על נייר או דפיתרא פסולה בדיעבד ג"כ, וכן אם כתב בדבר המתקיים וכן אם נשאר במגילה רושם כתב ניכר פסולה עד שימחוק יפה יפה, יע"ש דין ט' י"א ובירושלמי פ"ג הל' ג' הובא בתוס' לקמן דכ"א קאמר כמה ימחוק תני רבי חנין ב"ש אומרים אחת וב"ה אומרים שתים אמר ר"א טעמין דב"ה כדי לכתוב יה ע"כ ופרשו הק"ע והפ"מ כמה ימחוק מהמגילה ויהא מערערין אותה וכו', יע"ש וצע"ג הא אפילו רושם כתב הניכר מעכב ופסולה עד שימחוק יפה ובוודאי בעינן שימחוק כילה ובש"ק כתב די"ל דפליגי כמה ימחק מהשם עצמו ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה, ויל"ע

עוד נתבאר מדברי השירי קרבן פ"ב ד"ה ואינו כותב, דין חדש דבסוטה בעינן שתהא הפרשה כתובה בדבר שחור דהא בעינן מים מאררים שפירושו שחור כדאמרינן לעיל בפרקין וקומוס וקנקנתום שחורים הם אבל בסיקרא ממילא פסול וז"ב ועמ"ש בגמ' אהא דתניא ולא בסיקרא

שם בתוס' ד"ה כתבה איגרת פסולה וכו' ואי קשיא מאי איריא משום דנקראת ספר ת"ל דבלא"ה אסור לכתוב שום פסוק בלא שרטוט וכו', אף דיש לתרץ דזה רק מדרבנן (וכה"ג תירצו התוס' בכמ"ק עיין אערה דרבנן בהקדמה) אבל הכא קמ"ל דהוי מדאורייתא הלכה למשה מסיני, י"ל דזה הוי בכלל תירוץ התוס' דאע"ג דאסור לכתוב בלא שרטוט המגילה עצמה אינה פסולה קמ"ל דפסולה, ונראה דהוא מהאי טעמא משום דוה הוי מדאורייתא וזה הוי רק איסור דרבנן

שם בא"ד מהו לא ידענא אם שרטט אותה בין שיטה לשיטה לאחר כתיבה אע"ג דבשעת כתיבה כתב באיסורא, אי המגילה כשרה בהכי או לא עכ"ל, וצ"ע דנימא כיון דאידחי אידחי, ועיין לעיל ט"ו ע"ב ובמש"כ שם, וי"ל דשם שייך ענין קדושה ודמי לקרבן, אבל כאן לא שייך זה ודו"ק, ועיין ק"א שם, ועיין בחידושי רע"א ז"ל ליור"ד סי' רע"ב לענין ס"ת האי ספיקת התוס' יע"ש, שו"ר בע"ה בשו"ת רע"א ז"ל בסוף סי' נ' שנגע בסברא זאת וז"ל דמה דבינתיים לא הוה משורטט י"ל דאינו מגרע דלא הוי דיחוי כיון דבידו לשרטט והוי כמו קבל הכשר ונתן לפסול בפ"ג דזבחים דף ל"ד וצ"ע לדינא עכ"ל, וגם כוונתי בעזהי"ת לקושיתו שם ריש דבריו (דנשאל שם אם מהני במזוזה השרטוט שאח"כ והשיב דנראה פשוט דלא מהני וראיה לזה מסוגיא דמנחות תפילין שבלו וכו' טעמא דאין מורידין וכו' והא קיי"ל דתפילין א"צ שרטוט ומזוזה צריכה שרטוט, ואם איתא דמהני שרטוט אחר הכתיבה מאי קושיא הא יכול לשרטט עכשיו, ומכח זה הקשה על התוס' כאן דהביאו להסוגיא ולא פשטו ספיקתם מזה, ולומר דבמזוזה לא מהני שרטוט אח"כ כיון דבעי כתיבה כסדרן וכיון דבשעת כתיבה לא הוה בהכשר לא מהני ההכשר שאח"כ הוא דוחק גדול דהוא אין חסרון בגוף האותיות והוי