מנחה חריבה קסב

חומרות הקדושה, א"כ מה"ט נמי לא חיישינן לזה דמין המותר בפיך כיון שאין הדבר קיים ולמחיקה קיימא אין כאן גנאי למצוה, וז"פ, אלא דעדיין יקשה קצת מדברי ראב"ש דהכריע כמותו ראבר"ש דלכך אין כותבין על עור בהמה טמאה, משום שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עיר ב"ט, דגנאי להשם ב"ה שיהי' כתוב על עור ב"ט משמע דבלא זה אין כאן חשש, והא ת"ל משום דלכל דבר מצוה בעינן מן המותר בפיך ואולי דלדעת ראב"ש ומה"ט דלא יהי' השם ביזיון הוי כאן איסור דאורייתא משום דמ"ע ליראה את השם הנכבד והנורא, אבל מה"ט שכ' הר"ן לא הוי רק איסורא דרבנן ולימוד כה"ת מתפילין לא הוי אלא אסמכתא ולכך לא קאמר האי טעמא ויל"ע, ועוד י"ל דבאמת מודה ראב"ש לטעמן דר"ש דלמחיקה ניתנה ולהאי טעמא לא שייך האי חיסור דלמחיקה ניתנה כמו שבארתי לעיל, אלא דלענין קדושת השם הקדוש חש ראב"ש גם לחששא רחוקה דדילמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז ולכך קאמר דוקא להאי טעמא ולא לטעמא דמן המותר בפיך ודו"ק ולפ"ז י"ל דגם לראב"ש הוי רק איסור דרבנן, וצ"ע דלא משמע כן ברמב"ם

שוב הביאו התוס' האי ירושלמי דר' לוי בר סוסי בעי קמיה רבי מגילת סוטה מהו שתטמא את הידים א"ל הרי זו שאלה אר"י אינה שאלה כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן וזו למחיקה נתנה לא צריכא דלא הואיל ונתנה למחוקה עכ"ל התוס' ועיין במהרש"א בפירוש הדבר, ועיין בקרבן עדה בש"ק לירושלמי בד"ה לא צורכיה וכו', ובפשוט יש לפרש דקמסיים הירושלמי לא צריכא דלא, פירוש לא צריכא למימר דלא דאין כאן שאלה וספקא כלל וכדברי ר' יוסי, משום דהואיל ונתנה למחיקה, וז"פ ועיין בהגהות מלא הרועים והנה התוס' הביאו גם זה הירושלמי להצריך עיון דלפי סברת הירושלמי לעיל במחלוקת ר"ש ור"א בן שמוע הלא הכריע ר"א כדברי ר"א בן שמוע משום שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור ב"ט, ודלא כהאי סברא דלמחיקה ניתנה, וא"כ גם בהאך דינא דתטמא את הידים הו"ל ליתפוס הסברא זו, גם הרמב"ם פסק דאין כותבין על עור בהמה טמאה, רק על עור טהורה, ולח ס"ל הסברא דניתנה למחיקה, ובכאן פסק הרמב"ם בספ"ט מהל' שאר אה"ט דפ' סוטה הואיל ולמחיקה עומדת אינה מטמאה את הידים, ובירושלמי מסודר הדברים מקודם בעיא דר"ל בר סוסי ואח"כ מביא האי ברייתא דתני ר"א ב"ש יעוש"ה, וראיתי בס' עין יצחק שם אות כ"ז הרגיש בזה וז"ל דס"ל להרמב"ם לחלק דדוקא לענין טומאה ידים הקילו במגילות סוטה משום דניתנה למחיקה משא"כ גבי כתובתה דבעינן מן עור טהורה ולא שנא וכמו בס"ת עיי"ש, ואין בזה טעם נכון. ולענ"ד נראה לפרש דזה הוא טעם הירושלמי הואיל וניתנה למחיקה, דלא משום שניתנה למחיקה אין בזה משום קדושה, וכמו שהעירו בזה לענין קדושת השם ומחקתו במגילת סוטה, אלא פשוט דכיון דכל עיקר הגזירה היה משום דקחזי דמצנעי אוכלין דתרומה אצל ס"ת ואמרו האי קדוש והאי קודש ולכך גזרו ביה רבנן טומאה, וא"כ כ"ז הוא בדבר שמצנעי ליה כמו ס"ת, אבל בדבר שניתנה למחיקה ולא מצנעי ליה ולא משהה ליה כלל בבית ולא נעשתה אלא למצותו, בהא לא גזרו, רבנן טומאה, ואף אם יקרה לפעמים שאינה נמחקת כגון שאמרה איני שותה וכדומה, מ"מ הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן טימאה, כנ"פ, ועיין בתשב"ץ ח"א סי' ב' שהזכרתיו לעיל בחדושי כ"פ, וכדומה לזה מצינו בפט"ו דכלים משנה ו' דתנן כל הספרים מטמאין את הידים חוץ מספר העזרה ופי' הרע"ב ס"ת שכ"ג קורא בו בי"ה שליכא למימר שמא יניח אוכלין של תרומה אצלו מפני מוראו וחשיבתו, ע"ש ובמל"מ פ"ט מהל' אבה"ט דין ה' תמה על הרמב"ם למה השמיט דין זה מאחר שהוא משנה סתמית בלתי מחלוקת והביא דהר"ש כתב די"א שכתב עזרא ואפשר שזה דעת רבינו ז"ל ומשום דהוי מילתא דלא שכיח השמיטו יעש"ה עכ"פ כן י"ל דבדבר שלמחיקה עומדת ולא שכיח שיניח אצלו ככר של תרומה לא גזרו, או י"ל גם טעם זה דמשום דמוראו הוה שכתב בקדושה ופחד כדי שיפעול פעולתו על האשה שהוא דבר אות ומופת, ולכך לא גזרו על זה שבוודאי לא יניחו ככר של תרומה אצלו, וקצרתי והא ליכא למימר משום דאין להתלמד ממנו לכך לא מטמא את הידים, דהרי פסק הרמב"ם שם דהכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו אע"פ שאינו רשאי הרי אלו מטמאין את הידים עכ"ל, ויל"ע, ועיין בט"א מגילה דף ט' בד"ה בשלמא וכו' ובד"ה אלא ובתשב"ץ שם:

כן יש להצריך עיון אם יכול לכתוב על קלף של איסורי הנאה, ועיין עיו"ט סי' פ"ח ושו"ת משיב דבר בזה על דבר לכתוב ס"ת על קלף בכור, כן צ"ע וחקירה מי נותן המגילה דהיינו הקלף, אי דמי לקרבן המנחה שהבעל מביא משלו, או להכפיפה שבאה משל