מנחה חריבה קסא

שם בתוס' ד"ה לא על הלוח וכו' ירושלמי תניא ר"א בן שמוע אומר אין כותבין על עורות בהמה טמאה וכו' שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה עכ"ל, ועיין בשו"ת עין יצחק אור"ח סי' ה', די"ל דלכן ר"ש אינו חושש לסברת ראב"ש דנמצא השם גניז על עור טמאה, משום די"ל דר"ש לשיטתי' דס"ל יש ברירה וכו' א"כ הכא גבי כתיבת השם במגילה דכותבה ע"מ שתשתה זהו תולה בדעת אחרים דס"ל לר"ס יש ברירה וכיון דיש לנו להמציא עצה דלא יהי' השם בבזיון וכן גניזה ג"כ הוי בזיון קצת וכיון דיש לנו לתקן ולכתוב השם בקדושתו על תנאי דאם תשתה ויש ברירה וע"כ עבדינן כן וממילא אם אינה רוצית לשתות אין לחוש במה שיהי' השם גנוז על טמאה כיון דעכשיו שאינה שותה א"כ לא נתקדש השם מעולם לכן אינו חושש ר"ש לסברת ראב"ש ובאמת י"ל דמ"ד דחושש שהשם גנוז על טמאה זהו משום דס"ל אין ברירה א"כ אינם יכולים לכתוב בקדושת השם על תנאי, ובכל גווני קדוש השם ע"כ שפיר חושש דהשם גנוז על טמאה היינו דהשם בקדושתו גנוז על טמאה ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם בפ"ג מה' סוטה ה"ח דכותבין דוקא על עור טהור משום דקיי"ל לדינא אין ברירה וא"י לכתוב להשם בקדושתו ע"ת את"ד, ולענ"ד יש לדון בה הרבה אם מהני קדושת השם על תנאי, ועיין עוד בשו"ת עונג יו"ט סי' ה' ובסי' ש"ח סי' ב' ואכמ"ל

ובמנ"ח מצוה תל"ז מסתפק אם יש בזה איסור מחיקה אם נכתב השם על עור בהמה וחי' טמאה יע"ש ושוב הביא ראיה מירושלמי זה דאי אמרת דאי נכתב על עור בהמה טמאה רשאי למחוק א"כ אדרבה נכתוב על עור טמאה דאף אם יצטרך למחוק לא עבדינן איסורא וכ"מ שיכולין לקיים שתיהן לא דחינן איסור וגם אם תאמר איני שותה לא יגנז רק ימחק כיון דאין איסור מחיקה בטמאה, אך באמת אין ראיה דכל סברתנו דרשאי למחוק היינו מטעם דנכתב באיסור כי אסור לכתוב על עור טמאה ולדברי ר"ש דמותר לכתוב מגילת סוטה על עיר טמאה כיון דלמחיקה אזיל וכיון דכתוב בהיתר שפיר אומר ר"א דלמא לא תשתה ויהי' השם נגנז על עור טמא דאסור למחוק ככל מחיקת השם כיון דנכתב כדינו אבל בנכתב שלא כדינו כמו דקיי"ל אין ראיה דאסור למחקו רק לדעת הר"מ יש ראיה כמו שכתבתי ולדברי החולקים וסוברים דבשר אדם מותר מה"ת אין ראיה עיי"ש ואפשר לפקפק מהא דהביא ממס' שבת ק"כ היה שם כתוב על בשרו וכו', דהא דאסור לכתוב על עור בהמה טמאה משום דכתיב מן המותר בפיך היינו דוקא סת"ם אבל השם לבד לאיזה תכלית וכוונה רצוי' מנלן דאסור, והלא מזה הירושלמי גופא מכח שמותר, דאל"כ למה אמר ראבר"ש נראין דברי ראב"ש מדברי אבא משום דילמא אמרה איני שותה ונמצא השם גנוז על עור ב"ט, ת"ל דלכתחילה אסור להעלות שם השם ב"ה על דבר טמא שאינו מן המותר בפיך אלא וודאי כיון דלא מצינו איסור לענין פרשת סוטה לכתוב דוקא על דבר המותר בפיך לכך מותר לכתוב את השם, וה"נ לענין בשר אדם לכתוב את השם לבד, מנלן דאסור לכתוב את השם בקדושה על שום דבר, ויש לעיין בשו"ת חו"י ובלא"ה יש לפקפק מהא דהביא מבשר אדם וק"ל

ונראה להסביר טעם ר"ש ומחלוקתו, משום די"ל דר"ש לשיטתו דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ולכך ס"ל דכיון דעומד למחיקה. שוב אין בה דינו הקדושה כ"כ ומותר לכותבו גם על עור בהמה טמאה, אבל ר"א בן שמוע פליג וס"ל דלא אמרינן כל העומד וכו' ולכך חייש שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז, ומשום דלא אמרינן כל העומד למחיקה ור"ש לא חייש להכי, אך לפי טעם זה יתחייב להיות הלכה כר"ש, והרמב"ם פסק כר"א בן שמוע דאין כותבין על עור בהמה טמאה, ועיין אריכות בזה בפרי חדש הל' גיטין, ובשעה"מ פ"ד מהל' גירושין דין ב' אי הרמב"ם פסיק כר"ש דכל העומד לשרוף וכו' או כרבנן דפליגי עליה דר"ש, ומדברי התוס' סוטה כ"ה ומכמ"ק, והארכתי בזה במק"א יע"ש, וניתן להאמר טעם זה ובפרט הכא דהוי מצוה לעשותו ובודאי שימחה למען השלום שגדול הוא, ועיין בטוטו"ד סי' רמ"ד רמ"ה ובח"ס סי' רנ"ז שיש סעייתא לסברתי זו, ועיין בתפארת ישראל למסכת פסחים סוף פ"ח בדבר קושית הגרעק"א שם ואכמ"ל בענין זה, ומיין שם בחידושים ספ"א

והנה אין להקשות לפמש"כ הר"ן פ"ב דר"ה דלא הוכשר למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה דגם בשופר הדין כן ובמג"א סי' תקפ"ו כתב דה"ה לכל המצות שבתורה דילפינן מתפילין דבעינן מן המותר בפיך יע"ש והדברים עתיקים, א"כ האיך ס"ל לר"ש דכותבין מגילת סוטה דאית בה ג"כ שם הויה ב"ה על עור בהמה טמאה ואמאי הא ילפינן מתפילין לכל התורה דבעינן הכל מבהמה טהורה מן המותר בפיך? י"ל דאם סברת ר"ש להתיר על עור ב"ט אף שדמיא לס"ת, מ"מ כיון דלמחיקה נתנה, אין לחוש לכל