מנחה חריבה טו

למצוה אחת תחשב עכ"ל. וכתבתי בגליון יש לי הערה עצומה על זה דבגיטין ל"ח פ"ב קאמר ר"י אמר שמואל המשחר עבדו עובר בעשה וכו' ומשום ס"ל חובה וכר"ע ומסתמה בכל הני ס"ל דהוי חובה. ובמנחות שם פסק אר"י אמר שמואל דהלכה כר' ישמעאל: וא"כ טפי להו ב' מצות לפי החשבון וע"כ כתירוץ הרב המחבר ז"ל ע"כ ויש עוד להעיר על דברי הר"ד דעדיין תקשה לפי הירושלמי דקאמר דפליגי בזה ר"א ור"י אי רשות או חובה וכן סבר דלעולם בהם תעבודו חובה. מאי איכא למימר. וע"כ כתירוץ התוס' והשיבת ציון מדחה שם דברי הרד"א ז"ל משום דא"כ תקשה לרבא בר אהינא שם במנחות דקאמר איכא בינייהו בעלת ה' כנפות דמרבינן מקרא דאשר תכסה בה לרבות בעלת ה' ופרש"י דלר' ישמעאל דאמר ארבעתן ד' מצות כי מרבה רחמנא בעלת ה' נמי להטיל לכולהו רבייה דהא כל חדא מצוה באפי נפשה ע"ש ומעתה לפי דבריו טפי ליה לר"י מצוה אחת על תרי"ג מצות דהא מצות ציצית יעלה במספר לחמש מצות למי שיש לו טלית בעלת ה' כנפות את"ד. ואי משום הא לא אריא די"ל ור"י ס"ל דגם וגאל את ממכר אחיו רשות או ורצח גואל הדם רשות וכר"ע ויעלה שפיר החשבון. והנה ראיתי מקשים דלר' ישמעאל דס"ל שם דארבעתן ד' מצות א"כ היכי יליף ברפ"ק דיבמות דעשה דוחה ל"פ מכלאים בציצית דשם דוחה העשה לל"ת דכלאים. דילמא שאני התם משום דעושה בזה ארבעה מצות ושפיר דוחה לחד ל"ת דכלאים. והרבה הארכתי בזה בפלפול להדרן על הש"ס משנה שאמרתי בשנת תר"ע. ואכ"מ ולפי הש"צ הנ"ל י"ל קצת אבל בלא"ה לק"מ דוודאי היכי דיהי' לו ג' ציצית של צמר בטליה של צמר רק דצריך לעשות בכנף א' ציצית של פשתים בוודאי דמותר לעשות של כלאים אפילו בציצית אחת כיון שאין מעכבין זא"ז וכמו דקאמר שם במנחות סדין בציצית א"ב ופרש"י סדין דפשתן בציצית בתכלת לת"ק דאמר מצוה א' הן אי חסר הסדין ציצית אחד ליכא מצוה והוי להו אינך כלאים ולר"י לא הוי כלאים דהשלש שנשארו שלשה מצות הן ע"כ וא"כ ה"ה איפכא דרק מצוה אחת הוא של כלאים לר"י מותר דמצוה בפ"ע הוא. ולת"ק הוי כלאים כיון דמצוה אחת הן והשאר אינו של כלאים. וצ"ע בד"ז משום דלא פרש"י כן שם וא"כ מצינו כלאים בציצית אף במצוה אחת ואכמ"ל בזה

שם בא"ד דר' אליעזר כב"ש ור"י דאמר כב"ה ונסתעף מזה גם לענין מחלוקת כ"ש וב"ה בגט ישן בגיטין דף פ"ט ע"ב דכתבו שס התוס' ד"ה ב"ש דבירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו דב"ש אית להו לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערוות דבר וב"ה לשיטתייהו ואינה מזוהמת בעיניו וכו' יע"ש א"כ ר"א ור"י נמי בהא ס"ל כב"ש וב"ה. והנה לפי גמרא דילן ל"ל הכי דהרי ר"ע סבר חובה וסבר התם דאפילו מצא אחרת נאה הימנו וכדהרגישו התוס' ז"ל וגם מדסידר רבינו הקדוש סוטה אחר נזיר וכקושית התוס' על הירושלמי. ועיין משנה למלך הלכות גירושין פרק י' הל' כ"א בדברי הרב המגיה שם עייש"ה ודו"ק

שם גמרא לעולם בהם תעבודו חובה. עיין לשון המאירי ז"ל שכתב מפי השמועה למדו לעולם בהם תעבודו מצוה. ומכל מקום כל ששחררו משוחרר על הדרכים שהתבארו במקומן פ"כ ולשון זה „דמ"מ" אינו מובן. ונראה דכיון למה שהקשו האחרונים דנימא כל מה דא"ר ל"ת א"ע ל"מ וקמ"ל דמ"מ אם שחררו משוחרר וכדתירצו האחרונים ז"ל. ועיין נוב"ק ותפא"י וחדושי רע"א גיטין ובתשובה. ובשושע"ה. כלל כ"ד ועוד וכן הוא לשון הרמב"ם פ"ט הל' ו' וכן אסור לשחרר עב"כ וכו' ואם שחררו משוחרר פ"כ. ובזה יש לבאר לשון הרמב"ם ז"ל המוקשים דכתב שם האשה קונה שפחות ואינה קונה עבדים אפילו קטנים מפני החשד ואם קנתה אותם ה"ז קנתה גופם כאיש וכו' וכן אסור לאדם לשחרר עב"כ ע"כ וכתב הכ"מ דתיבת וכן שכתב איני נוח לי שנראה דאין לו קשר עם מה שלמעלה ע"כ ונראה לקשר הדברים הוא במה שכתב הרמב"ם דאם קנתא אותם ה"ז קנתה גופם ומקח שנעשה באסור מהני. וה"נ בשחרור אף דאסור לשחרר מ"מ אם שחררו משוחרר וכטעם האחרונים ז"ל משום דאפשר לעשות בהתר וכדומה והרמב"ם פסק דלא מהני עיין בפ"א מה' גזילה ומבואר באחרונים מזה ואכ"מ ועוד נראה לפרש דקמ"ל הרמב"ם דאשה מותרת לשחרר את עבדה היכי דקנתה משום דכיון דלכתחילה אסורה לקנות משום חשד. א"כ עכ"פ עושית מצות דרבנן בשחרורה משום שלא יחשדוה ומשום כך הביא הרמב"ם דמשום מצוה דרבנן מותר לשחרר. אבל לא כן כתב הרא"ה בספר החינוך ס' שמ"ז וז"ל דנוהגת בזו"נ אע"פ שהנקבות אסורות להן לקנות עבדים מפני החשד