מנחה חריבה קנח

לא בעינן ח"כ היינו דוקא באיסור גרידא אבל באיסורא דאית ביה ממונא אפי' באיסור חמור בעינן ת"כ וזה מבואר מסוגיות הגמ' ומדבריהם למעיין שם עכ"ל ובריך השם שכוונתי לדעתו הגדולה, וא"כ בנדרים אף דאית בהו מעילה וחיוב מיתה מ"מ בעינן ת"כ וא"ש

ומה שהקשה המ"ק על האב"מ מהתוס' דפסחים דף ל"ג דליכא מיתה רק באכילה ולא בהנאה ונסתרו דברי האב"מ, עכ"ל אפשר לחלק דלאיסור ביאה הוי כמו אכילה דרחמנא אחשבוה לעושה מעשה וא"א להטעים בקולמוס וקצרתי, כן מצאתי להאמרי בינה הל' נדרים סי' ט' שהביא משו"ת הרדב"ז ח"ג סי' ת"ר דאם אמר בלשון איסור הנאה וודאי דלית ביה מעילה, וכן הביא רש"י דיבמות פ"ח דכתב אי קסבר יש מעילה בקונמות דקדשי בה"ב הן משאמר קונם דבר זה עלי ואי קסבר אין מעילה דקונם לשון נדר הוא, מבואר דרק קונם הוי כמו קדשי בה"ב לענין מעילה ופדיון אבל לשון איסור לכ"ע א"ב מעילה ולית ליה פדיון עכ"ל. וכן הלכה

ובמש"כ התוס' מהגמ' דסוטה איסורא דאית ביה ממונא, ופירש רש"י משום כתובה, הביא הההק"נ בשם המקנה בקדושין דס"ב בתוד"ה בשלמא דלמאי דקיי"ל כתובה דרבנן ה"ל סוטה איסורא דלית ביה ממינא יע"ש ומש"כ הוא לתרץ משום שאר וכסות עיי"ש ועיין בפנים יפות על התורה פ' נשא בד"ה אם לא שכב איש וכו' יע"ש ולדעתי אפשר לומר עפ"י מה שכתבו התוס' בקדושין ל' ע"ב ד"ה שיש רשות אחרים וכו' ואע"ג דמע"י לבעלה דרבנן בעלמא וכו', וכן כתבו בגיטין (מ"ז ע"ב) ד"ה ולביתך וכו' וא"ת והא מן התורה אין לבעל פירות בנכסי אשתו אלא תקנתא דרבנן בעלמא וי"ל דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן וכו' יע"ש, וכן כתב הרמב"ן על התורה פ' משפטים ואע"פ שלא היה הוא מחיוב במזונתם מה"ת, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים וכו' יע"ש, וצ"ע בזה מה שהקשה שם הרמב"ן בפסוק ט"ז גבי כסף ישקול כמהר בתולות על פרש"י שפירש כמהר הבתולות דהיינו שכותב לה כתובה ותמה הרמב"ן דמה"ת אין עליו כלום שהכתובה מד"ס היא וכו' יע"ש צ"ע דעכ"פ הכי נהגו ליתן לה מהר הבתולות אף קודם מ"ת, וכמדומה לי שהעירו עליו כן, וא"כ ה"נ א"ש דעכ"פ יש כאן ענין דררא דממונא מה שפוסק ליתן לה מה שנהגו והיה נותן לה מה לי דרבנן או דאורייתא, ולא גרע ממש"כ התוס' בשבועות שהזכרתיו לעיל דוכל טוב אדניו בידו הוי ענין ממונא יע"ש וז"פ, ובכתובות (י' א') אמרי על האי כמוהר הבתולות דמכאן סמכו חכמים לכתיבת אשה מה"ת ועיין שם בירושלמי פ"ג ה"ה יע"ש

ונזכרתי עתה מהתוס' דסנהדרין (וכלשון הזה כתבו בזבחים ע"א) (פ' ע"א) שכתבו אבל במתניתן דזבחים חיישינן לפי דאיכא כמה ספק איסורין לפי שהן מוקדשין כגון רכב ע"ג שור וכו' וסמיכה וכו' ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה הלכך כולן ימותו עכ"ל והרי הכא מיירי מחיים דליכא אלא הנאה ואפ"ה כתבו דהזיד במעילה במיתה וע"כ דפליגי על התוס' דפסחים, וא"כ יש לבעל אב"מ עמוד גדיל לסמוך עליו ומסולק קושית המ"ק, ופלא שלא התעורר מזה התוס', וכן במש"כ לעיל ליישב בנודרת הנאה דלענין ביאה שאני, מצאתי סעייתא לדברי, ועוד יתירא מזה, בהגהות מצפה איתן לפסחים שם שעמד על דברי רש"י שם שאמר בד"ה הזיד „בהנאת” הקדש ששגגתה מעילה, דלכאורה משמע דרש"י לא ס"ל כמש"כ התוס' וכו' אך י"ל דאין מחלוקת בין רש"י ותוס' כלל דמ"ש תוס' דבשאר נהנה ליכא מיתה היינו במידי דבר אכילה הוא ולא אכלו אלא נהנה ממנו בשאר הנאות דלאו אכילה, אבל במידי דלאו בר אכילה מודי דשפיר מחייב רבי על ההנאה וכיון דלאו בר אכילה הוא הנאה דידיה הוא הויא אכילה וכ"מ ממ"ש תוס' פ' רה"ג חולין (דף קל"ו) עכ"ל ודברי האב"מ שרירין וקיימין ואגב נתבאר ענין זה, וגם עיין בשעה"מ הל' מעילה דהביא בשם הראשונים דלר"מ אין מעילה רק באכילה אכל לא בהנאה משום דאחד שוגג ואחד מזיד אין מתחלל וא"כ בהנאה ליכא מעילה רק בהנאה של כילו, ובאכילה יש לנו ספק של המשל"מ הנ"ל דאין בקונמות כזו מעילה דלא דמי להקדש ודו"ק

ועוד י"ל דמשכחת לה בקונמות דליכא מעילה כדמסיק בשבועות (כ"ב ע"א) רבינא אמר כי קאמר ר"פ לענין מלקות כי תניא ההיא לענין קרבן דבעינן ש"פ, ועיין שם בתוס' ד"ה אבל, וא"כ משכחת לה שם גבי לא אוכל לך בדאיכא כזית וליכא ש"פ דליכא מעילה ומיירי שם בכל גווני וכה"ג כתבו התוס' מכות (כ"ב ע"א) ד"ה אלא וכו' וא"ת לילקי משים הזיד במעילה באזהרה, וי"ל דלא חשיב אלא לאו דאיתנהו פחות מש"פ ע"כ וה"נ כן

והנה מהתוס' זה נמי יש להוכיח דאפילו בהנאה ס"ל לרבי דבמיתה, מדהקשו רק אליבא דמ"ד באזהרה והלא התם מיירי בשבישל בעצי הקדש וקיי"ל דאין שבח עצים בפת מדאורייתא ואין כאן אוכל הקדש אלא נהנה