מנחה חריבה קנז

המצוה מלאכול וכמבואר נמי ברש"י ביצה ח' סוף ע"ב יע"ש ואין עליו איסור הגוף אלא הכשר מצוה בעלמא אבל הנאת הגוף ליכא, ואף שפסקינן בש"ע יור"ד (סי' כ"ח סעיף כ"א) מי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט אלא ימתין פד שיהא לו עפר עיי"ש הוא רק מדרבנן בעלמא משום ביטול מצוה, ועיין בגליון מהרש"א שם ביור"ד דפוס ווילנא. וגם אי כבר שחיט בוודאי מותר לו לאכול בלי שום פקפוק כלל, (ועיין בשו"ת עין יצחק חאהע"ז סי' ע"ד בענין שאין לו כתובה לשלם אם מותר לגרשה יע"ש, ובסי' ע"ח שם אות ע"ו), וכמבואר שם סעיף א' ברמ"א ועיין בש"ך שם, שו"ר שם בגליון מהרש"א בשם הדברי חמודות שכן רמז לזה מהאי גמרא ופרש"י דחולין וכמו שרציתי לפרש, והגרש"א מדחה זאת דיש לחלק דודאי א"פ אי לא היה מטהר היה הטמא נשאר בטומאתו ואיכא הנאה, אבל כיסוי אלו לא הוסיפה התורה המצוה גבי חי' ועוף היה דינן כבהמה דניתר בשחיטה לבד וא"כ אין הנאה ממצוה זו עכ"ל יעש"ה, ונעלם ממני שכן מפרש רש"י בחולין שם דבלאו כיסוי נמי הוי מישתרי בשר יע"ש וצ"ע על רש"י דכאן, ובפמג"ד שם סי' כ"ח סק"א הביא דברי הל"ח ודברי כה"ג שכתב דממש"כ רש"י הוי משתרי בשר ולא כתב דבלא כיסוי משתרי בשר אלא דה"ק דאי נמי לא היה מצוה לכסות היה משתרי בשר משא"כ טהרת טמאים ויפה כתב עכ"ל ולא ראה אותו הרש"א, אך באמת מלקמן דאמר בשלמא רצועה של תפילין דכתיב וראו וכו', ופרש"י קיבול שכר הוא דאיכה הנאה וכו', משמע דהנאה רוחנית לבד מספיק לקיבול ותשלום השכר וצ"ע ועיין בטוטו"ד מהד"ק סי' מ"א

שם דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל וכו', ופרש"י שהבריח עצמו מן הגזל, וכן פרש"י בחולין שם, ושם בגמ' מסיים ר' אבא קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים עכ"ל, ונראה להסביר, דבאמת לגבי אברהם אבינו היה להם דין גזל עכו"ם ומותר, אלא שא"א החמיר על עצמו להתרחק אפילו מגזל עכו"ם ועיין שו"ת מהרש"ל וח"צ וחוט המשולש וקדושת יו"ט בע"ז אלא שמה שאכלו הנערים בזה ליכא מצות השבה כלל וכמש"כ הנתיבות ועוד אחרונים דאפילו למ"ד גזל עכו"ם אסור, בהשבה ליכא כלל חיובא דוהשיב עיי"ש וא"ש

שם בתוס' ד"ה אמר רבי תנחום וכו' הכא פרש"י דתדרוש הכי וכו' ובסוף פ' שבועת העדות פריש הנקי בלא יו"ד וכו', נראה דהבנת דברי התוס' ימצאו המעיינים בתוס' קדושין (ס"ב ע"א) ד"ה הנקי יע"ש היטב, ועיי"ש בתוס' ישנים ד"ה הנקי כתיב וכו' ועיין בט"ז בהקדמה ליור"ד ובנקה"כ שם ובשעה"מ הל' אישות ובפ"י על התורה פ' נשא, ובגליון המהרש"א שם על הט"ז ואכמ"ל

שם בא"ד והתם אמר כי לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בממוצא באיסורא אית ליה וסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ונשאל רבי וכו' והשיב רבי דהתם נמי (גבי נדרים) איסורא דאית ביה ממונא הוא שאסר ממונו על חבירו עכ"ל. ועיין ר"ן נדרים (י"א ע"א) ד"ה דתנן ותוס' שם ד"ה דאי, ועיין בהגהות מהר"ב רנשבורג שם ובמק"א תרצתי קושיתו שם מתוס' כתובות מ"ו ע"ב בד"ה ממונא מאיסורא וכו' יעש"ה ואכמ"ל בזה

ובתוס' שבועות ל"ו ע"ב ד"ה ה"ג תירץ הר"ר יו"ט דוקא באיסורא חמור הוא דאית ליה לר"מ כגון שתויי יין ופ"ר דבמיתה וכן שבועה אבל לא נדר יע"ש, ובמ"ק העיר דהא ר"מ סובר יש מעילה בקונמות ודילמא כרבי ס"ל דהזיד במעילה במיתה והו"ל קונמות נמי איסור חמור יע"ש, וא"ל דהרי"ט נמי סמוך לה ע"ז דנדר נמי אית ביה צד ממון וכמו שמסיים הרי"ט בהא דקדושין דהתם איכא ממונא דכתיב וכל טוב אדוניו בידו, אף שאין לה שייכות עם התנאי מ"מ אית ביה צד ממון, ה"נ בנדר, אבל בשבועות אף דג"כ אוסר ממון חבירו עליו, מ"מ כיון שאיסור חמור היא אית ליה ודו"ק גם יש לומר לפי מה שמספק המ"ל בהל' מעילה דין ט' באסר עליו אכילה ליכא מעילה דכיון דאינו אוסר בהנאה לא דמי להקדש יע"ש א"ש דבנדרים שם מיירי באומר לחולין לא אוכל לך יע"ש ועוד מסתפק שם בכמה תנאים שאפשר לאוקמי' בהם האי גמרא דנדרים ובפרט אי בעינן התפסה יעש"ה, וכן יש לצדד על האב"מ שהביא שם דבנודרת הנאה מיבמה הוי איסור מיתה משום המעילה יע"ש דנסתפק בזה שם המל"מ או באיסר הנאתו סתם או איכא מעילה מי בעינן שיאסור דבר מסויים או לא, ובחדושי לנדרים הארכתי בזה בע"ה על כל פרט ופרט מספיקות של המשל"מ ז"ל, וכאן אין מקומו, ועיין בשעה"מ הל' אישות פ"ו הלכה ב' באריכות בענין דברי התוס' דשבועות, ושם מצאתי שהביא שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' י"א) גבי הקדש ע"ת ולא כפל תנאי שכתב דלדעת התוס' ז"ל שכתבו דנדרים איסורא זוטא הוא הקדשות וודאי איסורא רבה הוא דהא איכא מעילה וכו' יע"ש והשיג עליו השעה"מ שהרי מש"כ התוס' דבאיסור חמור