מנחה חריבה קנ

ומדברי הרמב"ם ז"ל עיין בשו"ת פני אריה, וח"ס ועונג יו"ט ועוד, וקצרתי, ומה דמבואר ברמב"ם פ"ד דין י"ג דלא יחפור בקרדום מהיכל ויוציא עפר שנאמר אשר יהי' בקרקע המשכן, ואם חפר והוציא עפר כשר, אין ראיה דלוקח עפר קדוש, ואף שאין מעילה במחובר, מ"מ איסור דאורייתא יש וגם בלא"ה בשעה שעוקר הוי תלוש, וכדאמרינן בקדושין ובב"ת כגון דעקר חוליא, ע"ש אין ראיה כלל, דכך ציוותה התורה, שיקחו לזה דבר קדוש וכמי שהתורה התירה ליקח מים קדושים מן הכיור, אף שיש מעילה בהם, אבל א"ה בעלמא לא ויש לחקור הרבה בזה בפרטי פרטים וקצרתי וגם יש סברא לומר דבעינן מדבר שראוי להיות עפר המשכן דכתיב ובקרקע המשכן וד"ק

שם רקביבות ירק הוא דהואי עפר אפר לא הוי עפר, הנה זה פשיטא לי „דירק” לאו דוקא אלא ה"ה שאר כל מיני רקבובית, והרי הרב אומר כן דבפ"ד דין י"ב כתב ואיני מביא אפר אבל מביא רקביבות שהיא כעפר ולא הזכיר רקבובות של ירק וע"כ דל"ש. ועיין בהגהות הגאון ר' שמחה מדססויא ז"ל שכתב על דברי הגמ' אפר לא הואי עפר, פי' בתמיה עכ"ל ואף שהוא לכאורה יפה, אבל אינו אמת שנעלם ממנו דברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי

שם ורבנן אי מההוא הוה אמינא לשחטיה סמוך ונינקטינהו לוורידין ולקבלוה לדם במנא אחרינא קמ"ל הנה עלה ברעיוני לומר דלכאורה מהיכי תיתי הו"א דלישחטיה סמוך למנא, אף דכתיב ושחט את הצפור וכו' על מים חיים,? אך יש לומר משום דיסבור כמ"ד מאי על בסמוך וה"נ מאי על בסמוך ועיין לקמן ל"ז ע"א ובתוס' ד"ה מאי על בסמוך וכו' ועש"ה, שו"ר שכבר הקדימני בזה בהגהות הגאון מצפה איתן, עש"ה, ובדבר זה ישמש לי להקדמה בהמשך ביאור בשמעתתא דלקמן

גם במה שאמר „ונינקטינהו לוורידין” יעוין במה שהרגיש בזה הגאון רד"ל ז"ל שאמר דלכאורה משמע דפליג אדר"י דאמר עד שישחוט הורודין בשעת השחיטה, ומיהו התו"ס כתבו שם דלכתחילה היא, גם מדרבנן הואיל וצולהו כאחד א"כ כאן שצפור מצורע אסורה בהנאה, גם לא דמי לקדשם דאמרינן שם לדם הוא צריך, דהכא א"צ להזיה עכ"ל אבל משמע דלפי האמת דקאמר קמ"ל. היה שוחט ומנקיט גם הורידין, תיכף על המים בשעת שחיטה ואף שאין שייך כל הטעמים שהיה מצריך ר"י שחיטת הוורידין, ואפשר משום שבעינן שיהא דם צפור ניכר וממשות ממש כמו שכתבו התוס' בד"ה מביא וכו' יע"ש לכן היה חותך גם הוורידין שיהא יותר ממשות הדם, שוב מצאתי בשו"ת משכנות יעקב חיור"ד ס' ז' בדין שחיטת הוורידין הביא הראיה מכאן דצריך לשחטן מדקאמר נינקטינהו לורידין וכו' משמע להדיא דס"ל לגמרא דבעי שחיטת וורידין מדלא אמר נינקוט לסימנין ונקט הגמ' וורידין משמע דבעי למשחטנהו הואל ולדם הוא צריך והן עיקר מוצא הדם וכן משמע מדאמר לקמן שיעורו חכמים אין לך קטנה וכו' ואי לא צריך לשחוט הוורודין א"כ קטנה בלא נשחטו הורידין דמה מועט מאד וגדולה שנשחטו וורידין דמה מרובין וכו', ולכאורה משמע דמדאורייתא הוא לר"י רק דהל' שחוטה לא גמורו בהן ומנקבן בקוץ וכן משמע בחולין דבעי שהה בהן דרס בהן וכו' משמע דאורייתא הוא עכ"ל, ופלא על הגרד"ל שלא ראה את דברי המשכנ"י שהיה חביב עליו למאד עיי"ש סוף חלאור"ח, יעיין משב"ז יור"ד סוף סי' כ"ב סק"ח, ימה שכתב הרד"ל דהכא א"צ הזיה, אין דבריו מובנים דהלא מבואר במשנה דנגעים (פי"ד מ"א) שטבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע ויש אומרים על מצחו וכו' יע"ש, כמו שכתוב בתורה והזה על המטהר

שם בצפור דרור שיעורו רבנן וכו', הנה זה מבואר במשנה דנגעים (פי"ד מ"א) ו„מביא שתי צפרים דרור” ובמשנה ה' שם תנן שחט אחת מהן ונמצאת „שלא דרור” יקח זוג לשניה וע"ש הרי דבדיעבד נמי פסול והוא מדאורייתא הלמ"מ, ועיין שו"ת חי"י ס' קנ"ב ולשון שיערו רבנן לאי דוקא וכה"ג איתא לענין שיעור מ' סאה דמקוה, עיין שו"ת הריב"ש ס' רצ"ד ובדברי אמת קינטרם ט' ס' ג' או דהאי „שיערו רבנן” קאי על שיעור רביעת דאמרינן לעיל ולר"י קאי עיין בתוס' ד"ה קטנה וכו' וז"פ וג"כ הלכה למ"מ עין תוס' יו"ט כאן וצ"ע בחו"י שלא עמד מזה ודו"ק וטעם הדבר דאין לך גדולה יכו' ואין לך קטנה וכו', עיין ב"ס מנחת קנאות עפ"י ג"מ ביצה (כ"ה ע"א) ופרש"י שם

שם ור' שמעון מכשיר יכו' הקדים עפר למים כשר וכו', מלשון זה משמע דרק בדיעבד כשר, והלאה מסיים בלשון זה, הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן, אלמא דלכתחילה בדעתו תלי' ורז"נ ורז"נ ויל"ע דלא מנינו כה"ג בסוגית הש"ס, ואפשר דגבי פרה קאמר ר"ש דאיזה שירצה יתן, אבל בעפר סוטה מסכים בזה עכ"פ לכתחילה צריך שיתן המים אבל לא משמע כן דמשמע דדין גז"ש ממש הוא ויל"ע, (ועיין בגבורת ארי למס' יומא שהעתקתי לקמן)

שם ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן וכו', עיין במהרש"א