מנחה חריבה קמט

ותער וספר ממש ובהאי דוכתא אתי הלכה עוקר המקרא דאי לאי הלכה הוי משמעות כבכל התורה אבל הכא נהי אי לא נתנה תורה וגם בלשון בני אדם הוה אכילה כ"ש מ"מ ניתנה תורה וחידש לן דאכילה דכולהו קראי דכל מקום בכזית דהיינו אכילה של תורה ואין אחד יוצא מן הכלל א"כ תו לק"מ ובהכי ניחא דלפ"ז גם בב"נ אע"ג דלא ניתן להם שיעורים מ"מ אכילה דקרא כזית הוא דבציר מהכי לא נקרא אכילה גבי רחמנא וכו' עכ"ל, וביותר מוסבר דהלא אנו רואין בשמעתין דאי אפר בכלל עפר לא הוי הלכה עוקבת משום דהכל בפירוש ובמשמעות אחת ה"נ בא ההלכה ואמרה שהפירוש בלשון אכילה כך הוא אבל אינה עוקרת ומוספת מצד ד"א ודו"ק

והנה מדאמר ר"פ כי קא חשיב הלכה עוקבת ועוקרת הא עוקבת ומוספת היא, –ראיתי בספר ע"פ לתורה בקונטרם שב דנחמתא שהעיר מכאן על דברת הלח"מ פ"ב מברכות ה"ח שכתב על גירסת הטור דגרס בגמ' דברכות מ"ו ע"ב דקאמר תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל וכו', דיין האמת אין הטוב והמטיב לא ומשני אלא אימא אף דיין האמת והקשה לח"מ וז"ל וא"ת לפי גירסא זו ממאן מייתי ראיה אי מרבנן הא אמור הטוב והמטיב דוקא ואין כאן עקירה ואי מר"ע הא איהו אמר תרווייהו הטוב והמטיב ודיין האמת ולא מקרי עקירה אלא כשאומרים דיין האמת לבד ואין אומר הטוב והמטיב ל וי"ל דמכ"מ מקרי עקירה כיון שאין אומרים הטוב והמטיב לבדו וההוספה מקרי עקירה עכ"ל הלח"מ ועל סברתו זאת דהוספה מקרי עקירה העיר מכמ"ק וחד מיניהו הוא סוגיא דידן דקאמר כי קא חשיב הלכה עוקבת ועוקרת הא עוקבת ומוספת היא ע"ש ומבואר דהוספה לא הוי עקירה ע"כ, והביא שגם חכם אחד נשאל בזה והשיב מה שהשיב ומדחה שם סברתו ע"ש, ולדעתי, פשיט הוא דלק"מ והוא דאטו אי אמרינן הלכה עוקבת ועוקרת לא מוספת היא? הלא ג"כ מוספת היא דה תורה אמרה בעפר והלכה בכל דבר, התורה אמרה בתער והלכה „בכל דבר”, התורה אמרה ספר „והלכה בכל דבר” א"כ הלכה מוספת היא על המקרא ולא גרע מהא דכתובות (צ"ח א') א"ל לשלוחי זיל זבין לי ליטרא ואזל וזבן כורא דקמבעי' ליה אי מעביר על דבריו הוי או מוסיף על דבריו ובזבחים ל"ד א' יעו"ש שהעיר מכל זה העפ"ל יעו"ש, וא"כ אדרבה סעייתא הוי להלח"מ ז"ל דכל הוספה הוי עקירה, ואדמותבת לן מסיפא, נביא סעייתא מרישא ומגופא דברייתא, וע"כ פשט הפשוט דבשמעתין הוא. דכל דבר להכשיר נגד הבנת המקרא הוי עוקבת ועוקרת, וכל דבר שבא להחמיר על התורה הוי זה תוספות ולא עקירה, ובאלו הגדרים מיירי ר' ישמעאל, ומבואר כן גם בהדיא בדברי המאירי ז"ל וז"ל המאירי התורה אמרה וכסהו בעפר כלומר ולא בדבר אחר והלכה באה ועוקבת „להכשיר” בסיד וכו' וכן לענין גט וכו' והלכה באה ועוקבת להכשיר' אף בעלה של זית וכו' ואף לענין נזיר וכו' והלכה אוסרת אף בזוג ואף זו אע"פ שאין הלכה עוקבת אלא מוספת שהרי באה להחמיר ולהוסיף באיסור מ"מ עקיבה היא וכו' יעש"ה וכ"ז פשוט, וא"כ אין ענין כלל סוגא דשמעתין עם דברי הלח"מ שבעלמא הוי אפשר לומר דהוספה הוי עקורה על הדבר הקודם. אלא הכא ר"י לא איירי אלא בגדרי הדברים אם להחמיר או להקל ודו"ק וקצרתי. ועיי"ש בקונ' עפ"ל מה שכתב ליישב קושית הלח"מ דבעלמא תוספת לא הוי עקירה עכ"ז כאן בברכות שפיר הוי עקירה יע"ש וזה היה אפשר להסב בכונת דברי הלח"מ עצמו יע"ש ואכמ"ל. גם מכל המקומות שהעיר שם וכן עיין בס' כל"ש אות א' גבי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו. אם להוסיף יכולים והמקור הוא מתוס' מגילה (דף ח') גבי בקשו לעקור את ט"ב, יש לדבר מזה ולחלק בין הרחוקים, אמנם אכ"מ, אחת יש להעיר מתוס' זבחים ל"ט ע"ב ד"ה לפר שכתבו הא דלא ילפינן שבע דעל טהרו ושמינה דעל הפרוכת בפר העלם מפר יוכ"פ היינו טעמא כיון דכתיב ביה והזה שבע על הפרוכת וגם ונתן על הקרנות אם הוספת לא נתקיים הפסוק ונראה הפסוק שקר אבל ארבע דילפינן וכו' יע"ש ובדף מ' ט"א תוס' ד"ה למטה וכו' ועוד יש לומר דקרנות טובא משמע ואם גמר ארבע אין זה סתירת הפסוק אבל גבי הזאות כתב והזה שבע ולא יותר עכ"ל ויל"ע בכ"ז אי"ה

שם ע"ב ת"ש דאמר רב הונא בר אשי אמר רב אין שם עפר מביא רקבובית ירק ומקדש, – פר"שי נותנו במשכן והמקום מקדשו וחוזרו וניטלו ונותנו למים עכ"ל, יעיין לעיל ט"ו ע"ב אין שם תן שם תניא אידך וכו' מלמד שהיה מתקן מבחוץ ומכניס וכו', ופרש"י דלזה המ"ד א"צ להניחו בקרקע ההיכל, ע"ש ופסק רב דבעינן עפר קדוש ולכך מניחו ומקדשו, ומזה יש להסתפק בנטל רקבובית של ירק מא"ה כגון ערלה וכלאי הכרם, או מעפר עיר הנדחת אי כשר להביא לשם ולקדשו, וכמו לענין כיסוי הדם דאמרינן בחולין (פ"ט ע"א) מכסין בעפר עיר הנדחת וכו' ועש"ה, ויש כאן מקום לומר דלא חל הקדושה על א"ה וכמו שהאריכו האחרונים בענין זה