מנחה חריבה יד

שם ד"ה כל וכו' אבל קשיא. עיין גליון הש"ס ושם בב"ק מאריך יותר ובתוס' רעק"א לקמן פ"ו שהזכרתי לעיל ועיין בחדושי לב"ק שם הארכתי בזה. והבאתי דברי העטרת חכמים מה שעמד בזה ואין כעת לפני חידושי להעתיק

ד' ג' ע"א גמרא ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה דתניא וכו'. נראה דמאן דס"ל רוח טהרה ס"ל מותר לקנאות ומאן דס"ל רוח טומאה ופרש"י דבא להחטיאו להקניט את אשתו. א"כ ס"ל דאסור לקנאות. ופשיט דרוח טהרה דבין למ"ד רשות ובין למ"ד חובה לא ס"ד דרוח טומאה הוא ומכש"כ דאסור לקנאות. ועיין לעיל דף ב' מש"כ בזה. ועיין תוס' יו"ט ריש מתניתן דכתב דלכך לא פסקו הרמב"ם והרע"ב כמתניתין דאסור לקנאות משום דבברייתא פליגי ר"י ור"ע ר"י ס"ל רשות ור"ע ס"ל חובה וכיון דלתרוויהו מיהו לאו איסורא הוא הלכך לית הלכתא כמתניתן ובאנו לכלל הלכה כר"ע מחבירו ע"כ ומבואר. דלשניהם לאו אסור לקנאות. ועל מה שכתב דהלכה כר"ע השיגו בספר מים חיים להפר"ח דהרי הרמב"ם פסק ספ"ד מסוטה דהלכה כר"י דרשות ורק מצות חכמים ושם הרגיש בזה הכסף משנה לשון (הכ"מ אינו מדוקדק יע"ש) וכתב דפסק כר"ע דאמר חובה ואיני יודע למה כתב רבינו שהיא מצות חכמים והא קרא כתיב ואפשר לומר דס"ל קרא אסמכתא בעלמא היא ע"כ ואיני יודע להבין דהרי ר"ע יליף לה מיתורא א"כ מאי שייך זה לאסמכתא. והגמרא כיילי להו בהדדי דלעולם בהם תעבודו ואינך דמ"ע גמורה היא. וע"כ נראה יותר דהרמב"ם פסק בזה כר"י. וכן מצאתי לחד מן קאמיא בהמאירי ז"ל שכתב בזה"ל ולענין פסק אין המדה שוה בכולם אלא וקנא את אשתו הלכה שהיא רשות שאין הקינוי מצוה מה"ת אלא מדברי סופרים כמו שביארנו ועיקר המצוה היא שכל שקינא ותסתתר אחר הקינוי יעשה לה כסדר האמור בתורה אלו הוה קינוי מצוה היה הקינוי מצוה אחרת ועשיית הסדר מצוה אחרת וכו' עכ"ל וכן מבואר מהחינוך מצוה שס"ה וכן מהרמב"ם פתיחת הל' סוטה. ועיין מנ"ח שם באות ב' מהנשים שאינן שותות. וכן מוכח לפסוק לפי הירושלמי המובא בתוס' ד"ה רבי ישמעאל דרבי אליעזר ס"ל חובה ס"ל ע"כ כב"ש דב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערוה. ור"י ס"ל רשות ס"ל כב"ה וע"כ דהלכה כב"ה ורבי יהושע דס"ל רשות ולכך פסיק נגד ר"ע. והרמב"ם בלא"ה פסק כהאי ירושלמי דתליא קינוי בגרושין כמש"כ הפר"ח ליישב מה שהקשה התוס' יו"ט על הרמב"ם שסידר סוטה אחר גיטין דלא כדאמר בגמ' ריש שמעתתין. וכתב דאין כאן תימה שהרב נמשך אחר הירושלמי דתלי קינוי בגרושין הביאו התוס' דף ג' ע"א וכו' ותמהו דא"כ הו"ל למיתני סוטה בתר גיטין והרב סבור שכך הוא האמת לפי הירושלמי ע"כ וא"כ פסק נמי בזה כהירושלמי דרב"י ס"ל רשות וכב"ה דהלכה כוותיהו ועיין בנוב"י מהד"ת חאהע"ז שהבאתי לעיל דף ב'. והרמב"ם שם בהלכה י"ח מסיים בדין הירושלמי שהביא גם התוס' לעיל דף ב' ע"ב ד"ה מאי טעמא וכו'. דלא יקנא לה מתוך שחוק וכו' ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו הרי זה קינוי ע"כ ותמה הכ"מ דהרי בירושלמי קאמר כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב יע"ש מה שמיישב. והמאירי ז"ל כתב ושאלו שם עבר וקינא לה מתוך דברים הללו וכו' ולא הובררה שם ויראה לפסוק שכל שהוא כן לא יה' המים בודקין אלא שגדולי המחברים כתבוה דוקא למצוה והרי זו קינוי ע"כ. וכוונתו לדברי הרמב"ם ועיין ברמב"ם פ"ד הל' ח' ובכ"מ שכתב דהכי משמע דבספר לעיכובא הוא ע"כ ודו"ק. ועיין שם במראה הפנים ובשירי קרבן עיי"ש לנכון. והא דקא פשיט מדר"י ור"ט. דילמא דתנא דבר"י סברי דאסור לקנאות וכמתניתן דידן. הוא משום דתנא דבר"י ור' ישמעאל תנא אחד כדהקשו התוס' שבועות (ה' ע"א) ד"ה דתנא מתנא דבר"י על ר' ישמעאל. וכן כתבו ספרי הכללים ועיין במבוא התלמוד לר"ש הנגיד ומפרשיו ז"ל. מהגמרא (זבחים נ"ב ע"א) והא דקאמר בלשון מסתברא כמ"ד וכו' ולא בלשון קשיא דלפי מה שפרשתי יש נפ"מ לדינא צע"ק

שם בתוס' ד"ה רבי וכו' תימה לרבי וכי לית להו הא דאמר תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני וכו'. ע"כ ועיין במאירי והנה בהקדמת ידי משה על המדרש והובא גם בשו"ת שיבת ציון סימן ל"ד כתב בשם הגאון רבינו דוד אופנהיים זצ"ל ליישב קושית התוס' עפ"י מה דבמנחות דף כ"ח ע"א פליגי במשנה הת"ק ור"י ת"ק סבר ד' ציצית מעכבין זא"ז ר' ישמעאל אומר ארבעתן הם ארבע מצות וא"כ י"ל דהת"ק הוא ר"ע דסתם בר פלוגתיה דר"י הוא ר"ע וא"כ אזלי לשיטתהו וכל אחד על מקומו יבוא בשלום דלר"י דסבר בכל הנך ג' רשות אזיל לשיטתו דסובר דד' ציצית הם ד' מצות א"כ לדידיה נשלם מנין תרי"ג במצות ציצית. ולר"ע דסובר דהן ג' הם חובה אזיל לשיטתו דד' ציצית מעכבין זא"ז וכל מצות ציצית