מנחה חריבה קמח

לו רבו ש"כ עד האידנא היתרא והשתא איסורא יעש"ה ודו"ק, ומצאתי לי רב בסברא הנ"ל שכתבתי והוא בספר המאיר לעולם (דף מ"ה) שכתב לענינו ובהא דאמרינן אי ממונא קולא שכן הותר מכללו אצל ב"ד קשה לי הא יש מ"ע להלקות למי שנתחייב מלקות כמש"כ הרמב"ם וא"כ הלא כל לאו הותר מכללו דהא כל לאו נדחה מפני עשה, וניחא לי דמאי דאמרינן שלאו דחובל קיל שהותר מכללו בב"ד הכוונה שבמקום מצוה לא נאסר מעולם דהא כן כתיב ארבעים יכנו לא יוסיף הרי שלא נאמרה האזהרה רק על ההוספה על שיעור הכאת המצוה ובהכאת מצוה לא נאמר אזהרה מעולם וזהו צד קל בהלאו דחובל יותר משארי לאווין וכו' את"ד הצ"ל, וראה בב"מ (ע"ג ע"ב) א"ל רבא שפיר קא עבדית דתנינא ראית שאינו נוהג כשירה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לעול בהם תעבודו ובאחיכם וכו' עכ"ל, ובמכות (ח' ע"א) בחדא מחתא תנינהו יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד וכו', ובתוס' שם ד"ה אע"ג וכו', ובע"ב שם, ויש לעיין בשו"ת מהרלב"ח בפסק הסמיכה אודות מלקות בזה"ז יע"ש ועיין בקונטר' עמק"ב

שם והלכתא מגלח כדלעת דתנן בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו וקתני סיפא וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה, ועיין היטב בפרש"י ז"ל בד"ה שייר מצורע ובד"ה ה"ג קתני סיפא שמבואר מכאן דבתגלחת ראשונה כ"ע מודה דמגלח כדלעת ולא תלי כלל בכללי ופרטי או ברו"מ, וא"כ צע"ג מה שפירשו שם במשנה דנגעים (פי"ד מ"ב) דהא דתנן מעביר תער על כל בשרו פירשו הר"ש הרע"ב והגר"א עפ"י הת"כ דכל בשרו לאו דוקא אלא מקום כינוס שער ונראה ועיין בתוס' י"ט שם מה שמתרץ דבריהם, אבל דבריו תמוהין דהא דאמרינן דתליא בכללי ופרטי או רו"מ הוא הכל בתגלחת שניה, אבל בתגלחת ראשונה כ"ע מודה דמגלח כדלעת כמו שפרש"י ז"ל וכמו שמוכרח כן לומר בשמעתין א"כ חידוש גדול שפירשו המשנה דלא כהלכתא דש"ס דילן, והרמב"ם ז"ל פסק להדיא (פי"א מט"צ דין א' ודין ג') דבשניהם מגלח כדלעת, ובספר מנחה חדשה עמד ג"כ בזה, ויל"ע, ועיין בהמאירי שכתב ג"כ דבתגלחת השניה מגלח כדלעת כמו בתגלחת ראשונה יע"ש

שם ר"פ אמר כי קא חשיב הלכה עוקבת ועוקרת הא עוקבת ומוספת היא, –ויש לעיין לפי תירוץ הראשון שברש"י לעיל ד"ה והלכה בכל דבר דבתער עקירה היא שמלקין אותו על כך ואסור להכות את ישראל בחנם, – וא"כ ה"נ הלא תגלחת מעכבא ואי לא גילח תגלחת שניה כדלעת ונכנס למקדש חייב מלקות ועיין היטב ברמב"ם הל' ט"צ (פי"א הלכה ג' ד') ובהשגת הראב"ד ובדברי הכ"מ ז"ל שם, וא"כ הוי הלכה עוקרת משום דיהי' חייב מלקות ויל"ע, ובירושלמי בקדושין חשיב ר"י גם הך דמצורע דהלכה עוקבת מדרש אלמא דחשיב גם מוספת, וכבר העיר בק"א על רש"י דלעיל שאמר דלכך לא תני בירושלמי תער משום דמוספת היא, והלא חשיב מצורע דג"כ מוספת היא, עי"ש, וא"ל ולחלק קצת, דבתער שפיר כתב רש"י דהוי עקירה משום דהוי בגוף הדין של התגלחת דאם יגלח יחייב מלקות אבל הכא אין זה רק סיבה שיסובב חיוב מלקות ע"י הכנסו לבהמ"ק וכדומה אבל לא בדיני המצורע שבפרט זה של תגלחת, אלא בדין המסובב זה לא נקרא עקירה בפרט זה ודוחק הוא, ובהמאירי מסיים וזו מיהא אינה עוקר אלא מוספת ולא עוד אלא שאינה עוקבת מקרא אלא מדרש עכ"ל

שם אמר רנב"י כי קא חשיב הלכה עוקבת מקרא הא עוקבת מדרבנן – יעיין בהגהות הרצ"ח מה שהביא בשם הכסא דהרסנא, ובשם הבית אפרים, וכן מבואר באמת בלשון המאירי שהעתקתי לעיל וז"ל ולא עוד אלא שאינה עוקבת מקרא אלא מדרש והוא מדת כלל ופרט ע"כ וכן ראיתי שכ' הגרד"ל ז"ל ומתבאר הכל, –ועיין למודי ד' לימוד כ"ח שכתב הדבר הקשה להרא"מ ז"ל מהא דתניא בסוטה בג' מקומות הלכה עוקרת את המקרא וכו' ע"ש בסוגיא והשתא הניחא לרנב"י דס"ל דלא חשיב תער (צ"ל תגלחת) משום דעוקבת ומוספת הוא וכו' ניחא דלא חשיב הא דאכילה דמ"ע דמה"ת הוא אכילה כ"ש משמע אלא דאתא הלכתא ואפקי' לכזית, משום דהוי עוקבת ומוספת כמו תגלחת, אמנם לר"פ ולר"א אכתי קשה דהא שייר נמי אכילות דמצוה ומה גם למאי דכתיבנא דמ"ע דאכילה גרע מדפנות גרע נמי מתער ואפי' לרנב"י ק' והתימא מהרב משל"מ ז"ל דאשתמטתי' מיני' סוגיא הלזו וצ"ע ואפשר דמתוק' לשון אכילה לשאם אין לו אלא ח"ש מפסח ומצה שיאכלנו וחצי מצוה בידו דהא נמי חזי לאיצטרופי ועיין ברכ"י אור"ח סי' תפ"ב סק"ד יעו"ש את"ד, וראיתי כעת במנ"ק שהביא כן להקשות מהגהות ציו"ר לירושלמי קדושין פ"ב יע"ש מש"כ אבל בלמודי ד' לא העיר מתחילה רק לענין אכילת מצוה ודו"ק, ועוד תרצתי לעצמי בפשטות ומצאתי אח"כ בח"ס אור"ח סי' ק"מ, ע"כ על שמו יקרא, וז"ל ולע"ד י"ל דלא מקרי עוקרת אלא כגון עפר תער וספר דביתר כל המקראות פירושם עפר