מנחה חריבה קמז

לא הוה משכן ממש אלא בנין אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן כדאיתא בפי"ד דזבחים, ובבית עולמים לא היו בו יריעות כלל אלא הכתלים עם הגג היו של בנין ול"ד כלל למשכן וכו' ומכאן ק"ל אהא דפרש"י בפ"ב דסוטה דלא גרסינן שילה דשילה משכן הוה ול"צ לריבויא דהוא עיקר הכתוב והא הכא ע"כ חד קרא לשילה אתי דאילו נוב וגבעון מחד קרא אתי כדפרשתי את"ד יעו"ש, שו"ר שנעלם ממני דברי התוס' ישינים ביומא דף מ"ד ד"ה שילה וכו' ואני שמעתי בשם הר' חיים וכו' אבל הני דמכילתין ודשבועות ודסוטה כולהו תלויות בקדושות המקום וצ"ע על ההיא דסוטה וכו' ואין נראה לרבי למחוק הספרים דהא שילה לא היה ממש משכן שהיה לו בית של אבנים למטה ויריעות למעלה ואיכא למ"ד מנחה קריבה בבמה ונו"ג במה הואי ואדרבה היה לו להקשות יותר מנו"ג שהיה ממש משכן שלא מצינו שהיה לו בית של אבנים למטה מיהו הא נמי לאו קשיא היא דרחמנא אמר משכן ממש „שהיה עומד בקדושתו כמשפטו שיהא הארן בבית קה"ק ובנו"ג לא היה ארון וזה פרש"י בסוטה עכ"ל ובה"ש שכוונתי כן בכוונת רש"י ז"ל דבעינן דוקא ארון במקומו, ואפשר לומר דזה שכתב הרמב"ם ריש פ"ד דסוטה ובכל זמן משקין את הסוטות, דכוונתו הוא לזמן נוב וגבעון ושילה יע"ש

שם אליבי' דב"ש לא תבעי לך דאמרי לא מצינו אפר שקרוי עפר וכו' בתוס' שאנץ כתב על זה ואומר ר"ת דהא דקאמר ב"ש דאפר לא הוו עפר היינו באפר של אוכלין כגון אפר פרה, אבל אפר דעצים מודי דהוי עפר ומכסין בו וכו' והכי נמי לענין סוטה מבעי' ליה באפר של אוכלין, ולפי פירש רש"י דפי' התם דהא דקאמר מודים לא קאי אלא אדקר נעוץ ולא אאפר כירה דאפי' באפ"כ פליגי ב"ש ואמרי שאין מכסין בו ולפ"ז א"ש הכא דמ"ל לענין סוטה בכל מיני אפר עכ"ל וכ הובא בשטמ"ק בשם תוספי הרא"ש ז"ל, ולי צ"ע. א) דהיכי ניחא ליה בזה דא"כ עדיין יקשה לשיטת ר"ת מאי קאמר אליבא דב"ש לא תבעי לך דאמרי לא מצינו אפר שקרוי עפר, הלא מצינו ומצינו באפר עצים דמודי ב"ש דהוי עפר ומכסין בו, ומדוע לא מבעי ליה אליבי' דב"ש ג"כ? וגם דקדק הלשון „לא מצינו” לא א"ש דהלא מצינו ומצינו כנ"ל, ב) ועוד לא זכיתי להבין פשטות דברי התוס' שאנץ ותוס' הרא"ש, דהלא בתוס' ביצה דף ח' ע"א בד"ה הכי לא הבינו כן בכוונת ר"ת לומר דמודי ב"ש דאפר עצים הוי בשם „עפר” אלא דלענין דינא מודי דמכסין בו אבל לא מטעם זה אלא מטעם אחר דז"ל התוס' א"נ י"ל דהתם מיירי באפר אוכלין דאינו מגדל צמחין הלכך הואיל ואינו מגדל צמחין אין מכסין בו אבל הכא מיירי באפר עצים דמגדל צמחים „ואע"פ דלא מקרי עפר מכסין בו” דקאמר דבר המגדל צמחין אע"ג דלא מיקרי עפר וכו' עכ"ל ומדוקדק שפיר הלשון לא מצינו' וגם לא מבעי כלל אליבא דב"ש כמובן וצע"ג ואנכי עפ"ר ואפ"ר ועיין בתוס' חולין (פ"ח ע"ב) ד"ה שוחק ובד"ה מצינו מה שהעירו ג"כ בסוגיאן, אמנם בחדושי הרשב"א למס' ביצה מלאתי שם שכתב ג"כ כהתוס' שאנץ וז"ל אבל באפר כירה כ"ע שרי דהא איקרי עפר גבי אשרות ששרף יאשיה דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם עכ"ל וא"כ מחלוקת הראשונים היא בטעם דברי ר"ת אלו וב"ה שהאיר עיני הטרוטות להבין ולישב דברי הראשונים מילתא בטעמא, ולקושיתי הראשונה י"ל דכיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה לכך לא טרח לאשכוחי גוונא ואופן למבעי אליבי' דב"ש וכידוע זה בכמ"ק בש"ס

שם התורה אמרה תער והלכה בכל דבר וכו' כתב רש"י ז"ל וא"ת אין זה עקירה אלא תוספת איברא עקירה היא שמלקין אותו על כך ואסור להכות את ישראל בחנם וכו' עיי"ש, ויש להבין אם זה מקרי עקירה א"כ היכי מצי רבנן לחייבו מכת מרדות על דבר מדבריהם כמו שפסק הרמב"ם בכמ"ק ועיין שושנת העמקים כלל ט', הא יעברו על לאו דלא יוסיף פן יוסיף ועיין יבמות דף צ' דבקו"ע אין בכח חכז"ל לעקר דבר מה"ת, ועכצ"ל דאין זה עקירה משום דלהוכיח את חבירו יכול להכותו ג"כ וכדמצינו בנחמיה שאמר ואכם ואמרטם את ראשם ויכול ב"ד להכות שלא מה"ד אלא למיגדר מילתא ומעשה באחד וכו' והביאו לב"ד והלקהו, ואין זה בגדר איסור כלל, וא"כ הכא נמי אם ההלכה אמרה שחייב בכל דבר התולדה מזה שמלקין אותו, ומה לי אם ההכאות הם חלקות, או מכת מרדות שלהרבה פוסקים עוד חמור הוא ממלקות ואפשר דאין צריך התראה ג"כ, אבל לא יכול להקרות בשם עקירת דבר מה"ת משום המלקות, ואפשר דזה טעם הירושלמי שהביא רש"י ז"ל דלא קחשיב תער ומסיים רש"י והוא נראה בעיני מאד דהך דתער מוספת הוא, כעת ראיתי בתוהק"נ שהעיר כעין זה דמצינו בהרבה מקומות שלוקין על הלכה למשה מסיני יע"ש אבל לא העיר בעקר הדבר שזה לא הוי עקירה וכנ"ל ועיין בכתובות (ל"ב ע"א) ואי ממונא לקולא שכן „הותר מכללו” בב"ד יע"ש, ועיין בב"ק (כ"ח ע"א) מניין לנרצע שכלו לו ימיו וכו' וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל לא תקחו וכו' בעבדא גנבא וכו' רנב"י בעבד שמסר