מנחה חריבה קמג

כבר קדשו להו, וגירסת רש"י הוא אי לחצי לוג של סוטה חוץ הוא ופרש"י שהיה משקה אותה בחוץ בשער ניקנור ולא היה צריך להכניס המים בעזרה ולקדשם בכלי עכ"ל, וגירסת רש"י מכתי"ק הוא כהתוס' (עיין ש"ס ווילנא) וא"כ הרמב"ם שפסק דמודדין אותו ע"י חצי לוג שבמקדש א"כ באמת מנלן שצריך להיות מן הכיור, ונבוך אני בזה ואין בידי הבה"ז למס' מנחות לעיין בבירור דעת הר"מ ז"ל והערת הרש"ש הנ"ל קדמו בקרן אורה ד"ה ומהא וכו' גם מבואר שם דין חדש דלענין נט"י אם חזרו למראיתן כשרה לכ"ע יע"ש, כן ראיתי להברכי יוסף אור"ח ס' ק"ס שהאריך לבאר דעת הרא"ה שפסל מים שנשתנו מראיהן משום דומיא דמי כיור והתם מסתברא משום דכתיב במים יתרא וכו' והקשה על זה הברכ"י מזבחים כ"ב ותירץ לה דע"כ הרא"ה יסמוך על סוגית דילן דמשמע דמים שלא נשתנו כלל אך עדיין יקשה על הרמב"ם שכתב דמי כיור יהי' ממים הכשרים למקוה, וכאן מבואר דיתר על מי מקוה מי כיור דבעינן שלא ישתנה כלל, ושוב הביא דברי התוס' ד"ה מה מים שלא נשתנו וכו' ולכאורה משמע דבכיור בעי מדרבנן מים שלא נשתנו כלל לדעת התוס' ומפני מה לא באור זה הרמב"ם ומה גם למש"כ הרב משל"מ והפר"ח פ"ג דסוטה דהרמב"ם שפסק דהחזירו לכבשן כשר משום דסובר כדעת התוס' דהוי מדרבנן וספיקא לקולא ושוב כתב דצריך לחקור מנ"ל להתוס' זה די"ל דגם מדאורייתא בעינן מים שלא נשתנו כלל בכיור וכמש"כ לדעת הרא"ה וההיא דע"ז לא קשה כלל דההיא אסמכתא בעלמא וכו' לכן מסיק דלענין מים שלא נשתנו לא בעי הכא אפילו מדרבנן ורק לענין כלי פסול מדרבנן והכא נמי דריש מה מים שלא נשתנה והיינו ע"י האור כמו התם בבישולי עכו"ם ואם נתאכם הכלי פסול מדרבנן והוא אסמכתא וכיון דהוא אסמכתא לא חש הש"ס להאריך וזהו דעת הרמב"ם דמי מקוה כשירין לכיור אף מדרבנן את"ד עיי"ש – ועיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"ש ס' נ"ט שמעיר קצת בסוגיאן ולא ראה בקרן אורה ובכל דברי המפרשים, ובש"ק ובמה"פ שעל הירושלמי דמכילתין ואקצר, ומה שכתב הרש"ש דניסוך המים בעי מים חיים וכמו שהוכיח בסוכה דף מ"ח ואפ"ה היה ממלא מן הכיור ודוחק לומר דאתיא כרי"ש דאמר מי מעיין הם יעו"ש וכאן, עיין גם תוס' מעילה י"ב כתבו דמים אין ראוין למזבח דניסוך המים בעי מעיין יע"ש ובשו"ת בית יצחק חאור"ח סי' כ"ו אות ד' והוכחתו היא דהרי הרמב"ם פסק כהך משנה דסוכה דממלא מן הכיור והרמב"ם הלא פסק בהא דלא כר"י אלא דמי מקוה כשרין למי כיור ע"ש שהביא אח"כ דבשיטה מקובצת ב"ב דף פ' הקשה קושיא הנ"ל מסוכה עיי"ש, וכן העיר במנ"ח סוף מצוה ש"כ עיי"ש

עוד צריך לי עיון במה שכתב הרמב"ם שם בהל' סוטה (פ"ג דין ט') דנותן המים לכלי חרש ומסיים „ונכנס בו להיכל” דמנ"ל דנכנס עם המים להיכל דילמא הביא האפר לשם ונותנו על גבי המים, ובפרט לדברי רש"י במנחות הנז"ל משמע דלא היה מכניסו להמים במקום קדוש כלל ולכך לא היה צריך לקדשם בכלי וצ"ע

שם בתוס' ד"ה נתאכמו וכו' תימה מ"ש דקא מבעי ליה הכא בנראה וחוזר ונראה וכו' ועוד מ"ש מהא דאמר בזבחים פ"ב בגדי כהונה שהיו מקורעין או מטושטשין פסולה ואפ"ה אם כיבס טשטוש וגיעול שלהן חזרו להיתרן וכו' ולא אמר דנדחו עכ"ל, ולכאורה י"ל בפשיטות כמש"כ התוס' סוכה דף ל"ג ע"א ד"ה נקטם יעש"ה, דמה שבידו לא חשיב דיחוי וה"נ התם בידו לכבוס אבל הכא אין בידו ללבנו כמו שהוא רק לעשותו כלי חדשה דהיינו להחזירו לתוך כבשן ועיין תוס' פסחים דף ל' וזבחים צ"ו (שרמזתי לעיל ג"כ) (וכסברא זו לדוגמא עיין תוס' פסחים (מ"ד ע"ב) ד"ה וה"ה וכו' ונזיר נמי אי מיתשיל אין זה היתר לדבר שנאסר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם ע"ש) ועיין בנזיר דף ד' ובספרי או"ת ענין עשה דוחה ל"ת, ובזה יש להסביר קצת מה שכתבו התוס' בסוכה שם וכן בההיא דהפריש קרבן והמיר דת דבידו לחזור ואפילו הכי אמרינן פ"ק דזבחים הואיל ונדחה ידחה ע"ש שכתבו אח"כ וצריך לחלק בדברים, ולפמש"כ י"ל דוה לא נקרא בידו, דזה הוי דבר חדש מעולם ולכך כיון שנדחה ידחה כיון דלא הוי תיקון אלא כממציא דבר חדש ואף שיש לפקפק בזה כד"נ, ואפשר להסביר זה בדברי התוס' בזבחים ל"ד ע"ב שם ד"ה כל שבידו שכתבו ול"ד וכו' והפריש קרבן והמיר דת דלעיל בפ"ק אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור ע"כ שמחוסר הסבר ולפמש"כ יל"ק ודו"ק, ועיין בתוס' ישנים כריתות דף ח' ד"ה הואיל ונדחה ידחה שכתבו ואע"ג דקיי"ל כל שבידו לא הוי דיחוי ה"מ שאינו נדחה מחמת פסולו כמו שקיבל הדם ונתנו לשמאלו דהוי כאילו נתנו על הרצפה שיחזור ויטלנו אבל האי נדחה מחמת פסול הגוף ודמי לדאמרינן בזבחים מזבח שנפגם כל קדשים שהיו שם פסולים אע"ג דבידו למלאות הפגימה עכ"ל וזה כוונת התוס' בסוכה שם, אבל להשתמש בסברתם כאן ולומר דגבי בג"כ הוי זה רק פסול מחמת דבר אחר ולא אמרינן דנדחה, אבל הכא בנתאכמו הוי לענין הפסול של הכלי