מנחה חריבה קלט

הנודר מהשמן וכו' יע"ש דמשמע דסתם שמן אינו דוקא שמן זית וי"ל, עכ"פ לענין הכשר לא הי' ברירה לי, עד שנזכרתי הני תרי תמוהי דמדכרי אינשי, דבתוס' בב"ת י"ט ע"ב ר"ה מי פירות כתב הר"ח דשמן אינו מכשיר כלל, והתוס' סתרי דעתו משבת דף קמ"ד יע"ש שהדבר מתמיה א) על הר"ח האיך נעלם משניות וגמרות ערוכות ב) על התוס' למה לא הביאו משנה מפורשת במכשירין דשמן הוא מהשבעה משקין דמכשירין, ושכבר עמד על דבריהם הגאון בדורו בעל „דברי אמת” בקונטרס עשירי אלא שהעיר עוד מהמשנה דטבול יום פ"ג מ"ה דירק של חולין שבשלו בשמן ונגע בו טבול יום וכו', משמע דשמן לא חשיב משבעה משקין ולפיכך אינה מחברת וכל קלח וקלח חשיב בפ"ע

וראיתי למרן הב"י באו"ח סי' קנ"ח בהזכירו שבעה משקין כתב „שמן זית” משמע דס"ל דוקא שמן זית הוא דמכשיר ולא שאר שמנים, ולפי זה ניחא דמתניתין דטבול יום מיירי בשאר שמנים חוץ משמן זית דהו"ל מי פירות ואפשר שלזה כיון ר"ח ז"ל ולא לעשותו ח"ו שדבריו תמוהין אלא שהנכון לע"ד דהאי מתני' דטב"י בשמן זית מיירי ואע"פ שהוא מהז' משקין ס"ל לר"ע וכו' עיי"ש, היוצא לנו דפשיט ליה למרן המשביר. וע"כ כן דעת הר"ח דשאר שמנים אינם מכשירים כי אם דוקא „שמן זית” וא"כ יפלו דברינו דלעיל, ונתבאר לנו ג"כ דשאר שמנים לא אסרה תורה להשים במנחת חוטא ומנחת קנאות ובזה יה' ניחא נמי דהוצרך רש"י ז"ל על התורה לפרש הטעם דלא יצוק עליה שמן משום שלא יהי' קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחושך, ת"ל מטעם דאמר ר"ג דקרבנה מאכל בהמה, ובמאכל בהמה אינם משימין שמן. אך בזה ניחא דמשום טעם זה לא אתי שפיר דהלא התורה לא אסרה אלא שמן זית, ולא שאר שמנים, שבהם גם כן אינה מאכל בהמה ובבבל מסתפקים בשמן שומשמין (כנדרים נ"ג ע"א) אבל מטעם שהשמן קרוי אור, הוא דוקא בשמן זית כדביאר הברטונורה והמפרש ברית משה הנ"ל יע"ש ותבין, ועיין בהחינוך מצוה שו"ס דבריו הנעימים שמתחלה מביא טעם הנ"ל ושוב כתב ואענה בו אני חלקי כי השמן עליון על כל המשקים שהוא צף על כולם, עתה הסוטה שקלקלה מעשיה ויסירה בעלה מגבירה ונתנה למטה בשפל ובבזיון אין ראוי להביא בקרבנה השמן הנכבד שהוא נכון לגדולה ולאורה למשחה בו המלכים והכהנים הגדולים וכו' עכ"ל וטעמו כצפחית בדבש, ולפי טעם זה נמי דוקא שמן זית, ולא שאר שמנים הפחותים ועיין במנחות דף ו' דקחשיב במתניתין ערל וטמא והקשה הרשב"א בחידושי מנחות אמאי תנן טמא כיון דמטמא המנחה פשיטא דפסולה עיי"ש ולפמש"כ י"ל דנפ"מ לענין מנחת חוטא ומנחת קנאות דהוי מנחות חריבות ולא גבלה במים דליכא במאי להתכשר ואינה מקבלת טומאה. וכן כתב המלבי"ם ז"ל על הספרי דמיד האשה ולא מיד שלוחה וכי' יע"ש

שם וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה ובאה מן השעורין ובאה קמח, תניא אמר ר"ש בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר וכו' והנה ר"ש לשיטתו דדריש טעמו דקרא ועיין לעיל י"ד ע"א בתוס' ד"ה כדי ליגעה וכו' יע"ש וילע"ק,– ובמנ"ח מצוה קכ"ו הקשה לכאורה קושיא יפה, לפי מאי דאמרינן בזבחים ס"ה ראבר"ש סובר מאי לא יבדיל הנאמר בחטאת העוף א"צ להבדיל וא"ע על הלאו כי אינו לאו אלא שלילה ואמרינן שם אלא מעתה וכו' ומסקינן מכדי כתיב והקריבו וכו' ש"מ לא יבדיל א"צ להבדיל יעיי"ש בתוס' ד"ה אלא מעתה וכו' שכתבו מכל הלאווין שבתורה כגון לא תחסום לא תאכל נבלה לא תלבש שעטנז לא קשיה ליה למה כתבו אם לא ללאו, אבל הא דמסברא ה"א דמבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל וכו' וכן גבי בור נמי מסברא וכו' יע"ש א"כ חזינן דנוכל לדרוש הלאו שהוא שלילה ואינו לאו אם יש סברה ששולל הדבר והיה צריך לכתוב א"כ כאן באלו הלאווין דשמן ולבונה מנ"ל לחכז"ל דהם לאווין כיון דר"ש אומר בדין הוא שיהא טעון שמן ולבונה א"כ כיון דכל מנחות טעונין שמן ולבונה התורה כ' כאן לא יתן וכו' היינו שא"צ ליתן שו"ל ואפשר מחמת חמלת העני כסברת הרהמ"ח או מטעם אחר, אך באמת ראבר"ש סובר כן אבל לרבנן הוא לאו ולא דרשינן שלילה אך קשה עכ"פ למה לא פליג ראבר"ש כאן כמו גבי לא יבדיל עכ"ל ויותר הו"ל להסיק דלא יפליג על ר"ש אביו דמשמע דס"ל דהוי חיובא, אלא דדריש טעמא דקרא וכה"ג מפורסמת הקושיא בשם מהר"א ברודא ז"ל לענין שבירת עצם בק"פ עיין בשעה"מ פ"י מהל' ק"פ ועוד אחרונים, ורבו בזה שערי התירוצים שלא ננעלו ועיין בלמודי ד' לימוד צ"ז ולפמש"כ שם בד"ה עוד נ"ל וכו', אתי שפיר גם כאן יע"ש

ובכאן היה נראה לי לומר, דלכאורה יש להבין דר"ש קאמר בדין הוא שיהא טעון שמן ולבונה שלא יהא חוטא נשכר ופרש"י ז"ל להקל במנחתו יותר משאר