מנחה חריבה קלח

אמר ר"י לך נתתי למשחה לשמחה לגדולה להדלקה עיי"ש מבואר דגבי תרומה נמי נאמר דין זה וצ"ע

שוב עיינתי בהא דחולין (קל"ב ע"ב) אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, ובתוס' אין נאכלין וכו' הקשו מהא דכל התדיר דאמרינן ובכולן רשאין הכהנים לאוכלן צלויין שלוקין מבושלים ואמר בגמ' טעמא משום דכתיב בה למשחה וכו' ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מני אכיל להו, אבל אדם בטוב לו צלי כשלוק יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר עכ"ל חזינן מזה דגם גבי בשר נקט החי לישנא „דרשאין” וכוונת התוס' לתרוצי נמי הא דמשמע כאן דחובה היא „דאין נאכלין אלא צלי” וע"ז כתבי דרשאי לאכול כמו שירצה וכמו שטוב לי יותר, אבל בשווין לו, צריך לאכול דוקא בצלי, ולפ"ז י"ל הא דנקיט „רשאין” היינו להורות דלאו דוקא צלי כמו שאמר רב חסדא בחולין, אבל אין ה"נ דחובה הוא האי למשחה, וכ"ז דוקא גבי בשר ולא גבי פת, לפי דעת התוס' בבכורות וכמו שביארתי, אלא עדיין צריך ישוב מהא דירושלמי ביכורים הנ"ל וצ"ע, וראה בסמ"ג מל"ת רס"ד הל' מע"ש שרצה למלאות מנין הלאווין, חשב לאי שני שלא לאכול קדשי מזבח באנינות שנאמר ואכלת חטאת היום היטב בעיני ד', וא"ת שזה אינו לאו אלא איסורו יוצא ממה שנאמר בקדשים למשחה לגדולה כדרך מלכים עכ"ל משמע דהאי למשחה הוי לחובה ולאיסורה, וא"כ אסור נמי לאכול שלכד"א שלא כדרך שהמלכים אוכלין וכנ"ל

ולפי כל הנ"ל היה י"ל נפ"מ נמי במה שכתבו התוס' יומא כ"ה ע"א ד"ה אין ישיבה בעזרה וכו' תימה דאמר בפ"ב דזבחים ומה יושב שאוכל יכו' והיכי אכיל והא אין ישיבה בעזרה? וכו' א"נ אומר הריב"א דאע"ג דאין ישיבה בעזרה וכו' אבל אכילה צורך עבודה היא וכו', א"נ י"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים כלין והיינו מיושב עכ"ל, ולכאורה לפי חילוק התוס' דבכורות הנ"ל דדוקא בבשר שייך למשחה אבל לא בפת, והי' נפ"מ בין התירוצים שבתוס' יומא הנ"ל דלתירוץ הראשון שייך טעם זה גם באכילת מנחות, אבל לתירוץ בתרא לא יהי' מיושב טעם זה באכילת כל המנחות הנאכלית וכי יהי' אסור לישב בשעת אכילתן? וע"כ צריכין לתירוץ הראשון, אבל לפי מה שבארתי א"ש דאף במנחות עדיין חובה ליכא אבל רשות איכא ושפיר עביד אי אכיל כדרך המלכים ומש"ה התירו גם מיושב, ובפרט אי נימא דכל עיקר איסורא דאין ישיבה בעזרה הוא רק מדרבנןכאשר חקרו בזה המפרשים והארכתי בזה במק"א (ולקמן דף מ"ב נעיר בזה אי"ה) וכן אי נימא כמש"כ שא עדיין חייב דרבנן איכא ג"כ אתי שפיר דאתי חיוב דרבנן זה ימדחה איסור דרבנן דאין ישיבה בעזרה, ולפי צד זה דנתפוס דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא כדמשמע פשטות הלשון דתוס' יומא הנ"ל יהי' ראיה מזה לפי תירוץ השני דשדינן אכילה בעזרה מטעם דלמשחה ע"כ צ"ל דדין זה דלמשחה לגדולה, הוא ג"כ מדאורייתא כמש"כ הכדיתי הנ"ל ויש להאריך עוד וקצרת כדי שלא להמשיך ביותר ענין לענין – ועיין בגבורות ארי שם ביומא דף כ"ה שהאריך ג"כ בזה אי הא דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא או דרבנן. יעיין בפסקי תוס' כאן שכתבי דאין ישיבה בעזרה ואוכלין מעומד וצ"ע

שם וכל המנחות טעונות שמן ולבונה והאיכא מנחת חוטא דרחמנא אמר לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבינה הנה באיזה שמן אסרה התירה אם רק שמן זית או אף שאר שמנים, אינו מבואר בגמרא, אבל אחר שיגעתי מצאתי בעה"ש שהרמב"ם בספר המנות מל"ת ק"ב כתב הזהירני מהשים „שמן זית” במנחת חוטא ובמל"ת ק"ד גבי מנחת סוטה כתב סתם שמן, י"ל דילמוד סתם מן המפורש, וכן מצאתי להמפרש על הסמ"ג בשם ברית משה מל"ת פ"ז פ"ח שנסתפק בזה והביא דברי הרמב"ם הנ"ל ושוב הביא בשם ספר נ"מ סי' י' שכ' ודע דרבינו בסה"מ כתב הזהירני מהשים שמן זית במנחת חוטא ואנכי לא דעתי למאי אצטריך רבינו לפרש השמן שהוא שמן זית והלא כל השמן שהיו מסתפקין בבה"מ בין למנורה ובין למנחות היה שמן זית בלבד יכו' א"כ במנחת חוטא ומנחת קנאות דאסר הכתיב נתינת שמן מסתמא בשמן זית הוא דאסר, ואפ"ל דהא גופא קמ"ל דכי אסר הכתיב שלא יתן עליה שמן אינו אלא שמן זית בלבד, אבל אם נתן בה משאר שמנים אינו עיבר ולא פסלה וכו' יע"ש מש"כ הב"מ, עכ"פ כנראה פשוט הוה דשאר שמנים לא פסלה, ולפי"ז היה אפשר להעיר במה שכתבנו לעיל בתחלת הפרק בשם הפנים יפית דל לא יצוק עליה שמן, כדי שלא תכשיר המנחה יע"ש והלא לפי זה עדין יוכשר המנחה בשאר שמנים שאולי הכהנים ירצו לשום בתוכה כרי שיוטעם לאכילה וכמו דאמרינן מגבלה במים והיא כשרה, ה"נ בשאר שמנים, ואף שיש עדיין להסתפק אם שאר שמנים מכשיר כי בהשבעה משקין דתנן הוא „שמן” תנן ילפי מאי דקיימינן סתם שמן הוא שמן זית ועיין ביור"ד סי' רי"ז סע' י"ז